עסיקין, כלומר, עוררים על בעלות השדה אם היה זה עד שלא החזיק בה הקונה — יכול לחזור בו מן הקניה, ואם משהחזיק בה — אינו יכול לחזור בו. משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השדה, המוכר: חייתא דקיטרי סברת וקבילת [סל מלא קשרים סברת וקיבלת], שכיון שקנית שדה שלא באחריות, יכול היית להבין שיש בעיות במכירת שדה זה. ושואלים: ומאימת (ממתי) מחזיק בה? מתי נקבע זמן ההחזקה? ומשיבים: מכי דייש אמצרי [מזמן שהוא עובר על מיצרי השדה] כדי לבודקו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאפילו כאשר מכר לו באחריות נמי [גם כן] אין המכירה מתבטלת מיד כשמצא שיש עוררים. וטעם הדבר — דאמר ליה [שאומר לו] המוכר לקונה: אחוי טירפך [הראה את שטר הטריפה שלך] ואשלם לך, וכל עוד לא נטלו ממך את השדה, לא נגמר הדין ואינך יכול לתבוע את דמיו, שאין זה בטוח כלל שיקרה הדבר.

א משנה מי שהיה נשוי שלש נשים, ומת, וכתובתה של זו מנה (מאה דינרים), ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, והזמן של כתובת כולן שווה, שאין זכות קדימה לאחת מהן, ואין שם בירושה אלא מנה אחד — חולקין בין כל הנשים את המנה בשוה, כיון שלשלושתן זכות שווה באותו מנה, שהרי לכל אחת מהן הוא חייב לפחות מנה.

היו שם בירושה מאתים דינר, זו שהיתה לה כתובה של מנה — נוטלת חמשים, ואלו שהיו להן של מאתים ושל שלש מאות נוטלות שלשה שלשה של זהב, כלומר, כל אחת מהן מקבלת שלושה דינרי זהב, שהם שבעים וחמישה דינרי כסף. היו שם שלש מאות דינר — זו של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים נוטלת מנה, ושל שלש מאות נוטלת ששה של זהב שהם מאה וחמישים דינר.

וכן שלשה שהטילו לכיס, כלומר, עשו שותפות בעסק בחלקים לא שווים, פיחתו או הותירו ובאים אחר כך להתחלק בנותר — כך הן חולקין לפי היחס בין הכספים שהכניסו לשותפות.

ב גמרא על ההלכה במשנה, שאם היו שם נכסים בשווי של מאתים הרי זו שהיתה לה כתובה מנה נוטלת חמישים דינר, שואלים: של מנה נוטלת חמשים, מדוע? תלתין ותלתא ותילתא [שלושים ושלוש ושליש] הוא דאית [שיש] לה! שהרי כל התביעה שלה היא רק לגבי המנה הראשון, ולגבי מנה זה יש לכולן זכות שווה, ואם כן היו צריכות להתחלק בשווה במנה הראשון!

אמר שמואל: מדובר כאן בכותבת בעלת מאתים לבעלת המנה: "דין ודברים אין לי עמך במנה". וכיון שהיא ויתרה על חלקה, נמצא שיש רק שתי תובעות למנה זה, בעלת המנה ובעלת השלוש מאות, והן מתחלקות בשווה במנה זה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של המשנה]: של מאתים ושל שלש מאות נוטלות שלש שלש דינרים של זהב. ומדוע? תימא [תאמר] לה זו של שלוש מאות לבעלת המאתים: הא סלקת נפשך מינה [הרי סילקת את עצמך ממנה] מן המנה האחד, ואם כן יש לך תביעה רק לגבי המנה הנותר, שהרי מן המנה הראשון מקבלת רק בעלת שלוש מאות, ואם כן היה צריך להיות שבעלת שלוש מאות תקבל מנה (חמישים ממנה ראשון וחמישים ממנה שני) ובעלת מאתים תקבל רק חמישים (חצי ממנה שני)!

ומשיבים: משום דאמרה [שאומרת] לה בעלת מאתים: מדין ודברים הוא דסליקי נפשאי [שסילקתי את עצמי], שלא ויתרתי לגמרי על זכותי במנה הראשון, אלא שהסכמתי שלא להתדיין עם בעלת הכתובה בת המנה, אבל כאשר אני באה לדון איתך, יש לי עדיין זכות במנה ראשון, ולכן יש לשתי הנשים זכות שווה לגבי מאה וחמישים דינר, והן מתחלקות בהם.

ג שנינו במשנה: אם היו שם שלש מאות — מתחלקים באופן שבעלת מנה מקבלת חמישים, ושל מאתים מקבלת מנה, ושל שלוש מאות מקבלת מאה וחמישים דינר.

ושואלים: מדוע זו של מאתים מקבלת מנה? הלא רק שבעים וחמשה הוא דאית [שיש] לה, שכפי שביאר שמואל למעלה ויתרה בעלת המאתים על התדיינות במנה ראשון, נמצא שיש לה רק תביעה לגבי חלקה במאה וחמישים דינרים, שאין לה זכות במנה שלישי כלל, וצריכה לקבל רק מחצית מסכום תביעתה שהוא שבעים וחמישה דינרים בלבד!

ומשיבים, אמר שמואל: הסיפא מדברת בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה: "דין ודברים אין לי עמכם במנה ראשון

", ומשום כך במנה ראשון מתחלקות בעלת מאה ובעלת מאתים, וכל אחת מהן מקבלת חמישים דינרים. ובמנה שני מתחלקות בעלת מאתים ובעלת שלוש מאות, ונמצא שיש לבעלת מאתים מנה שלם. ומנה שלישי הוא לבעלת שלוש מאות בלבד, ונמצא שמקבלת חצי ממנה שני וכל מנה שלישי. רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבינא אמר: אין מדובר במשנתנו במקרה שאחת מהן ויתרה, אלא כאשר הרכוש לא הגיע לידן בבת אחת, ובכל פעם תפסו הנשים חלק מן הרכוש. ורישא [תחילתה] מדובר בשתי תפיסות, וסיפא [וסופה] בשתי תפיסות. כיצד?

רישא [תחילתה] של המשנה מדברת באופן שהיו שם מאתים — הרי זה מדובר בשתי תפיסות; שנפלו שבעין [שבעים] וחמשה דינר בחד זימנא [בפעם אחת] ומאה ועשרים וחמשה דינר בחד זימנא [בפעם אחת], ולכן בפעם הראשונה כשהיתה לכולן תביעה שווה לסכום זה, לכך התחלקו שלוש הנשים בכסף וכל אחת קיבלה עשרים וחמישה דינרים. ובפעם השניה יש לבעלת המנה תביעה רק לגבי שליש משבעים וחמישה דינרים (להשלמת המנה שלה) והיא מקבלת את חלקה.

ובחמישים שנותרו יש תביעה שווה לשתי הנשים האחרות והן מתחלקות בהם, כך שכל אחת מהן מקבלת שבעים וחמישה דינרים (שליש משבעים וחמישה ראשונים, ושליש משבעים וחמישה שניים, וחצי מחמישים) ואילו סיפא [בסוף] מדובר גם כן בשתי תפיסות; שנפלו שבעים וחמשה דינר בחד זימנא [בפעם אחת], ומאתים ועשרים וחמשה דינר בחד זימנא [בפעם אחת]. ואם כן, בסכום שבתפיסה ראשונה היתה זכות שווה לכל הנשים, וכל אחת מקבלת עשרים וחמישה. ולגבי תפיסה שניה יש לכולן תביעה שווה רק לגבי שבעים וחמישה דינרים, ובהם כולן מתחלקות. נמצא שלראשונה יש בסך הכל חמישים (עשרים וחמישה מתפיסה ראשונה, ועשרים וחמישה מתפיסה שניה). ואילו בעלת כתובה שניה יש לה תביעה רק על מאה שבעים וחמישה דינרים להשלמת המאתים (שהרי קיבלה כבר עשרים וחמישה בתפיסה ראשונה), אבל לגבי החמישים הנוספים אין לה תביעה, ואם כן, בשבעים וחמישה מתחלקים שלושתן, ובמנה שנשאר מתחלקות בעלת מאתים ובעלת שלוש מאות, ונמצא שיש לבעלת המאתים עשרים וחמישה מתפיסה ראשונה ועשרים וחמישה מתפיסה שניה ועוד חמישים, ולבעלת שלוש מאות עשרים וחמישה מתפיסה הראשונה, ועשרים וחמישה מתפיסה שניה, חמישים שהתחלקה עם בעלת מאתים ועוד חמישים שלגביהם לא היתה לאחרות כל תביעה.

תניא [שנויה ברייתא]: שיטה זו שבמשנתנו, היא משנת ר' נתן. ואילו רבי אומר: אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו, אלא לדעתו חולקות בשוה.

שנינו במשנה: וכן שלשה שהטילו לכיס. באופן זה הם חולקים. אמר שמואל: שנים שהטילו לכיס לעשות עסק בשותפות, זה הכניס מנה, וזה מאתים —