"זאת" שבפסוק המתחיל ב"וזאת המצוה" (דברים ו, א), "ידרך" של הפסוק שיש בו "הדרך" (ירמיה נא, ג), והמלה "חמש" שבפסוק שנאמר בו "ופאת נגב" (יחזקאל מח, טז), המלה "אם" שבפסוק בו נאמר "כי גאל" (רות ג, יב) — הלין כתבן ולא קריין [אלה נכתבות ואינן נקראות].

אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין [בארץ ישראל פוסקים, מחלקים, את הפסוק הזה לשלושה פסוקים]: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט).

א אמר ר' חמא בר' חנינא: לא העשיר משה רבינו אלא מפסולתן (שארית הפיסול) של לוחות הברית, שנאמר: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (שמות לד, א). "פסל לך" כוונתו: פסולתן — שלך יהא. וכיון שהלוחות היו של אבן יקרה מאד, היתה פסולתם אבנים טובות.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה מתחילה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: "כתב לך" (שמות לד, כז) וכן נאמר: "פסל לך" (שמות יט, א), ולמדו חכמים: מה פסולתן שלך — אף כתבן שלך. אלא משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).

מתיב [מקשה] רב חסדא: הלא נאמר "ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים" (דברים ד, יד), משמע שמתחילה משה נצטווה ללמד תורה לישראל! ומשיבים: יש להבין ואותי צוה — לעצמי, ואני רציתי ולימדתי לכם. ומקשים עוד: הרי נאמר "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד, ה)! ומתרצים: אותי צוה עבור עצמי, ואני עושה לכם טובה ומלמדכם.

ומקשים: הרי נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" (דברים לא, יט), משמע שנצטווה משה ללמדה לישראל! ומשיבים: על השירה של "האזינו" לחודה [לבדה] נצטווה ולא על שאר התורה. על כך מקשים: הרי נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט), ומשמע שאין הכוונה לשירה אלא לכל התורה שכתובות בה המצוות! אלא יש לומר כי התורה כמו שהיא ניתנה באמת לכל ישראל, ומה שאמר ר' יוסי בר' חנינא שניתנה למשה הכוונה היא לפילפולא בעלמא [פילפול בלבד]. שיש דברים בפילפולה ובהעמקתה של תורה שהיו מתנה מיוחדת למשה רבינו, והוא נתנם בטובתו לישראל.

אמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על מי שהוא גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן אנו למדים ממשה. ומפרטים: גבור — דכתיב [שנאמר]: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), ואמר מר [החכם]: משה רבינו עצמו פרסו, וכתיב [ונאמר]: "עשר אמות ארך הקרש" וגו' (שמות כו, טז), משמע שהיה משה גבוה וגיבור כל כך שיכול היה לפרוס בעצמו את הכיסוי מעל לקרשים. ומקשים: אימא דאריך וקטין [אמור שהיה ארוך ורזה] ואין ללמוד מכאן שהיה גיבור!

אלא מן הדין קרא [הכתוב הזה] למדים שהיה משה גיבור, דכתיב [שנאמר]: "ואתפש בשני הלחת ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם" (דברים ט, יז), ותניא [ושנויה ברייתא]: הלוחות היה ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ועביין שלשה, ואם משה היה יכול לשאת ולהשליך משא כבד כזה משמע שהיה גיבור.

שהיה עשיר — שנאמר: "פסל לך" (שמות לד, א), ולמדו מכאן: פסולתן של לוחות הברית שלך יהא, ופסולת זו היתה כולה אבנים טובות. שהיה משה רבינו חכם למדים מדברי רב ושמואל, דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח, ו). עניו — דכתיב [שנאמר]: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג).

ב אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנלן [מניין לנו] דבר זה — ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה שהיו כולם עשירים.

משה רבינו — דכתיב [שנאמר] בו: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), ונברר, למה הכוונה בדברים אלה: אי [אם] כוונתו שלא לקח מהם בלא אגרא [שכר], שלא הפקיע חמור לעצמו, וכי כוונתו של משה בדבריו לאפוקי מאן דשקל [להוציא מי שלוקח] בלא לשלם אגרא [שכר]? הרי אדם כזה הוא גזלן! אלא שאפילו באגרא [בשכר] לא לקח. ומכאן שהיה עשיר ולא נצרך אף לקנות דבר. ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] להיפך משום שעני הוה [היה] ולא היה לו כסף לשלם עבור החמור. אלא למדים זאת מן הכתוב בענין לוחות הברית "פסל לך" (שמות לד, א) — פסולתן יהא שלך.

ששמואל היה עשיר אנו למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" (שמואל א יב, ג). אי [אם] תאמר שהוא מתכוון לומר שלא לקח בחנם, האם כוונתו בדבריו לאפוקי מאן דשקל [להוציא מי שלוקח] בחנם שלא כדין?! אלא, שאפילו בשכר לא לקח, מפני שהיה לו הכל משלו. ומקשים: דלמא [שמא] משום שעני הוה [היה] ולכן לא יכול לקחת בשכר. אלא מהכא [מכאן], שנאמר: "ותשבתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א ז, יז), ואמר רבא: כל מקום שהלך — ביתו עמו. ומכאן שהיה עשיר ויכול היה להרשות לעצמו לקחת את כל חפציו ממקום למקום.

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר] "לא חמור אחד מהם נשאתי" וכוונתו שאפילו בשכר לא לקח מהם בעל כרחם, ואילו גבי [אצל] שמואל אפילו ברצון, שהאיש רצה ששמואל ישתמש בשלו, לא שכרו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמואל א יב, ד), ואפילו ברצון ("רצותנו").

שהיה עמוס עשיר, למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז, יד) ועניינו כדמתרגם [כמו שמתרגם] רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא [כי בעל עדרים אני ושקמים יש לי בשפלה] וגו'. מכאן למדים שהיה עשיר.

שהיה יונה עשיר דכתיב [שנאמר]: "ויתן שכרה וירד בה" (יונה א, ג) ואמר ר' יוחנן: שנתן שכרה של הספינה כולה. אמר ר' רומנוס: שכרה של ספינה הויא [היה] ארבע אלפים דינרי דהבא [זהב].

ואמר ר' יוחנן: בתחלה היה משה רבינו למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח) ומכיון שניתנה לו במתנה נעשתה שלו, ויכול היה לזכור אותה.

ג משנה והמדיר את חבירו הנאה ממנו זן את אשתו ואת בניו של המודר, אף על פי שהוא, המודר עצמו, חייב במזונותן ונהנה בכך שאחר זן אותם. ואולם לא יזון את בהמתו של המודר בין שהיא בהמה טמאה בין שהיא בהמה טהורה. ר' אליעזר אומר: זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו: מה ההבדל בין טמאה לטהורה? אמר להו [להם]: שהטהורה אף שנפשה (חייה הם) לשמים, ואולם גופה שלו, שהלא יכול לאכול אותה, ונמצא שנהנה במישרין מן המזון שמזינים אותה. ואילו בהמה טמאה