א משנה האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות (תאנים מיובשות) ומן הדבילה (גוש של תאנים מיובשות) "— בית שמאי אומרים: במה שאמר "הריני נזיר" — הריהו נזיר גמור, ומה שהוסיף ואמר "מן הגרוגרות" שאינן בכלל איסורי נזיר, שהרי הן מן התאנים ולא מן הגפן — אין בדבריו ממש. ובית הלל אומרים: אינו נזיר, שלא קיבל עליו נזירות. אמר ר' יהודה: אף כשאמרו בית שמאי שנדר זה חל עליו, לא אמרו אלא באומר שכוונתו "הרי הן עלי קרבן" שרצה לומר שהוא מתנזר מהן, והרי זה כמי שרצה לומר שהוא נודר מהן. אבל אף בית שמאי אינם סבורים שיש כאן נדר נזירות, אלא נדר סתם.

ב גמרא שנינו במשנה: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" — בית שמאי אומרים: הריהו נזיר. ושואלים: ואמאי [ומדוע]? הלא בפרשת נזירות "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד), אמר רחמנא [אמרה תורה], ואם כן, אין נזירות אלא מיין ולא מדבר אחר! ומשיבים: בית שמאי סברי לה [סבורים] כשיטת ר' מאיר, שאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואם מוציא אדם מפיו דבר שאי אפשר לקיימו בדיוק כפי שאמרו, אנו אומרים שנתכוון בעצם לומר דבר של ממש. ואף כאן אומרים אנו שאכן טעה האומר בדבריו, אבל באמת נתכוון לנזירות ממש.

ואילו בית הלל סברי לה [סבורים] כשיטת ר' יוסי, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שאם אמר אדם שני דברים בזה אחר זה ואינם מתיישבים זה עם זה, כגון שאמר שתהא בהמתו "תמורת עולה תמורת שלמים", הולכים גם אחר משמעות לשונו האחרונה, ואין מבטלים אותם, וחלים על הבהמה שני הנדרים. ואם כן, האי [זה] נדר ופתחו עמו הוא, שיש כאן קבלת נדר והתרת הנדר כאחת, שאמנם אמר "הריני נזיר", אבל במה שהוסיף ואמר "מן הגרוגרות ומן הדבילה" נמצא שביטל את נדר נזירותו באותו משפט עצמו.

ומקשים על הסבר זה של המחלוקת: ובית שמאי נמי [גם כן], הלא נדר ופתחו עמו הוא ובוודאי אינם חולקים שאין נדר כזה חל כלל!

אלא יש לומר כך: בית שמאי אכן סברי לה [סבורים] כשיטת ר' מאיר שאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכיון שאמר "הריני נזיר" אם כן מיד באמירה זו הוה ליה [הריהו] נזיר, כי קאמר [כאשר הוא מוסיף ואומר] "מן הגרוגרות ומן הדבילה" — לאיתשולי [להישאל] על נדרו הוא דקאתי [שבא], כלומר, הוא רוצה עכשיו להתחרט על הנדר שעשה קודם, ולכן מוסיף דברים כדי לבטלו. ובית שמאי לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] דאמרי [שהם אומרים]: אין שאלה בהקדש, שאם הקדיש אדם דבר אינו יכול לבוא לחכם ולהישאל על הקדש זה ולבטלו, כפי שיכול לעשות בנדרים רגילים כאשר אדם אוסר על עצמו דבר. וכיון שאין שאלה בהקדש — אין שאלה גם בנזירות שדינה כהקדש לענין זה.

ואילו בית הלל סברי [סבורים] כשיטת ר' שמעון, דתנן [שכן שנינו במשנה], כאשר נדר אדם מנחה מן השעורים (ואין מנחת נדבה אלא מן החיטים), יש חכמים הסבורים שיביא מנחת חיטים, ואילו ר' שמעון פוטר אותו לגמרי, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבים. שכיון שנדב דבר שאין מתנדבים כמותו — אין ממש בדבריו ובטלו לגמרי. ואף כאן, כיון שקיבל עליו נזירות בגרוגרות ולא ביין — בטלו דבריו לגמרי.