תלמוד לומר: "והזיר... והביא" (במדבר ו, יב), לומר: אף על פי שלא הביא את אשמו — כבר הזיר, ומתחיל למנות נזירות הטהרה. ואת טעמו של ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כך יש לומר, הכתוב אומר: "והזיר... והביא" ופירושו: אימתי הזיר, מתי נחשבת לו נזירות חדשה — בזמן שהביא כבר את אשמו.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: אשה שנדרה בנזיר ונטמאה, שצריכה להביא חטאת העוף, עולת העוף ואשם, ואחר כך הפר לה בעלה את נדר הנזירות — מביאה חטאת העוף, ואינה מביאה עולת העוף.

אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. שקרבן עולה בלבד אינו מעכב קבלת הנזירות, וכיון שבטלה נזירותה על ידי הפרת הבעל — לא תביאנו כלל.

ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] תנא זה? אי קסבר [אם סבור הוא] שהבעל בהפרתו מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, ונחשב כאילו לא נזרה אשתו כלל — אם כן חטאת העוף נמי [גם כן] לא לייתי [תביא], שהרי לא היתה נזירה כלל ואינה חייבת בחטאת. ומצד שני, אי קסבר [אם סבור] הוא שהבעל בהפרתו מיגז גייז [גוזז] את הנדר, כלומר, שהנדר בטל משעת ההפרה והלאה, אבל היתה לו חלות כלשהי מעיקרה, אם כן, אם נטמאה האשה בזמן נזירותה עולת העוף נמי לייתי [גם כן תביא] על מה שנהגה נזירות! ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר [סבור הוא] שבעל מיעקר עקר [עוקר את הנדר מעיקרו], ומדוע עליה להביא חטאת? ר' ישמעאל סבר לה [סבור בענין זה] כשיטת ר' אלעזר הקפר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי (הגדול) אומר: מה תלמוד לומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא)? וכי באיזו נפש חטא זה בנזירותו? אלא מפני שציער את עצמו מן היין — הרי זה חוטא בנפשו של עצמו, ולכן צריך להביא קרבן חטאת על עצם הנזירות, שציער את גופו. ויש ללמוד מכאן בקל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו בסיגופים ותעניות מכל דבר — על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. ולדרך זו סבור ר' ישמעאל שאף אשה זו כיון שבפועל ציערה עצמה בנזירות שנהגה — עליה להביא את קרבן החטאת, אף שלא היתה נזירה ממש, בגלל הפרת בעלה.

ולעצם דברי ר' אלעזר הקפר שואלים: והא [והרי] בנזיר טמא כתיב [נאמר] פסוק זה ואנן [ואנו] אפילו נזיר טהור קאמרינן [אומרים אנו] שגם הוא מביא קרבן חטאת! משיבים: קסבר [סבור] ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי [גם כן] חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב [וזה הטעם שנאמר] ביטוי זה ("מאשר חטא על הנפש") דווקא בנזיר טמא ולא בנזיר טהור — הואיל ושנה בחטא, שבמה שנטמא ונתחייב שוב נזירות — נמצא מצער עצמו פעם נוספת, והיה עליו להיזהר ביותר שלא ישוב ויצער עצמו.

א שנינו במשנה שנזיר שנדר בבית הקברות, אם יצא ונכנס — עולין לו אותם ימים ששהה בחוץ מן המנין של נזירות טהרה, ולפיכך אם נכנס שוב חייב בקרבן טומאה. קתני [שנה] עולין לו מן המנין, ותוהים: משום שרק יצא ממקום טמא חל עליה [חלה עליו] נזירות? הרי עדיין טמא הוא! אמר שמואל: מדובר כאן כגון שיצא ונטהר כדין: הזה שהיזו עליו מי פרה אדומה ביום השלישי, ושנה שהיזו עליו שנית ביום השביעי, כדי להיטהר מטומאת מת, וטבל, ואחר כך נכנס שוב לבית הקברות. שכיון שנטהר חלה עליו הנזירות.

ועוד שואלים: לפי דיוק דברי המשנה, שהזכירה דווקא מקרה שחזר ונכנס לבית הקברות, אלא רק אם חזר ונכנס למקום טמא הוא שעולין לו מן המנין, לא נכנס — אין עולין לו מן המנין?! ומשיבים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [הוא אומר], וכך משמעות הדברים: לא מיבעיא [נצרכה] לומר אם יצא ונהג נזירותו כרגיל שעולים לו הימים למנין נזירותו, אלא אפילו נכנס מיד לאחר טהרתו למקום טומאה גם כן עולין (נחשב) לו אותו זמן קודם שנכנס מן המנין, ויתחייב בקרבן טומאה אם נכנס שוב.

מסופר: אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי [מה טעם, משום מה אין אתה מפרש לנו כאותם הדברים] שאמר שמואל, שהסביר ופירש את משמעות המשנה? אמר להון [להם]: אמינא דלמא לא צריכיתו [אמרתי בלבי, שמא אין אתם צריכים לכך], שהיה נראה לי שדבר זה פשוט, ואין צריך לאומרו.

ב שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: לא בו ביום, שאם נטמא שוב ביום הראשון שנטהר בו — אינו סותר את נזירותו ואינו מביא קרבן טומאה, שנאמר בנזיר שמביא קרבן טומאה: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), ללמד: עד שיהיו ימים ראשונים. אמר עולא: לא אמר ר' אליעזר דין זה אלא בטמא שנזר שלא חלה עליו נזירות מתחילה, אבל בנזיר טהור שנטמא — אפילו היה נזיר רק יום אחד — סותר את היום האחד של נזירותו, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל במנין נזירות חדשה.