כדרך שפרט לך בנזיר "מחרצנים ועד זג". ושואלים: ולדעת ר' אלעזר בן עזריה דקא מוקים להאי [שמעמיד, מסביר את הכתוב הזה] "מחרצנים ועד זג" (במדבר ו, ד) באופן שבא לומר שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג, אם כן פרטא מנא ליה [הפרט מניין לו], מניין יודע הוא את שיטת הלימוד הזו של פרט וכלל ופרט, שהרי לשיטתו אין בכתוב זה פרט שבא לצמצם את הכלל אלא דין בפני עצמו! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' אלעזר דדריש [שדורש] כאן בדרך הלימוד של מיעט וריבה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהוא דורש כדעת רבנן [כחכמים], ואף הוא סבור שיש כאן פרט וכלל ופרט, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שאין משמעות הכתוב אלא רק כדאמר [כמו שאומר] ר' אלעזר בן עזריה, אם כן ליכתביה רחמנא להאי [שתכתוב התורה את הביטוי הזה] "מחרצנים ועד זג" גבי פרטי [אצל, יחד עם הפרטים] יין חומץ וכו', למאי הלכתא כתביה בתר [למה, לאיזו הלכה כתב אותו אחר] הכלל? שמע מינה למידייניה [למד מכאן שנכתב כך כדי לדונו] בכלל ופרט.

ושואלים: אם כן ואימא כוליה להכי [ואמור שכל המקרא כולו לשם כך] הוא דאתא [שבא] רק לשם הכלל והפרט, ואין ללמוד ממנו כפי שלמד ר' אלעזר בן עזריה! ומשיבים לשיטתו: אם כן לכתוב [שתכתוב התורה] או שני חרצנים או שני זגים שניהם בלשון רבים, או חרצן וזג שניהם בלשון יחיד, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] כתב רחמנא [כתבה תורה] "מחרצנים ועד זג" — שמע מינה [למד מכאן] למידרש ביה [לדרוש בו] כלל ופרט, ואיכא נמי למידרש ביה [ויש גם כן לדרוש בו]: עד שיאכל שני חרצנים וזג.

א ושואלים: ור' אלעזר דדריש [שדורש] משיטת הלימוד של מיעט וריבה, ולמד כי אף לולבים ועלי הגפן בכלל האיסור, אם כן דרך מדרש ההלכה של פרט וכלל ופרט מנא ליה [מנין לו]?

אמר ר' אבהו: נפקא ליה מהאי קרא [יוצא לו, נלמד לו הדבר, מפסוק זה] שנאמר בפרשת השומרים: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שהוכל בהמה לשמור ומת וכו'... שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, ט) — "חמור או שור או שה" הרי זה פרט, "וכל בהמה" — כלל, כל בהמות, "לשמר" — חזר ופרט, הרי לפנינו בכתוב פרט וכלל ופרט, ובמקרה כזה אי [אין] אתה דן להוסיף דברים על האמור במפורש בכתוב אלא רק אלו שהם כעין הפרט, ואינו כולל אלא דברים הניתנים לשמירה.

רבא אמר: נפקא ליה [יוצא לו] לר' אלעזר הלימוד מהאי קרא [מפסוק זה], שנאמר: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו" (ויקרא א, י), ובדרך זו: "ואם מן" — הרי זה פרט, ש"מן" הוא פירוט, ומשמעו חלק מן הדברים ולא כולם. "הצאן" — הוא כלל, ובכלל זה אף בהמות שנעשתה בהם עבירה, "כבשים ועזים" — חזר ופרט, הרי כאן

פרט וכלל ופרט, ובמקרה כזה אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט ואינך מרחיב את הכלל לכל צאן, אלא רק לאלה שלא נעשתה עבירה בגופם (כגון שעשה אותה עבודה זרה, או שחרש בה בשבת).

אמר ליה [לו] רב יהודה מדיסקרתא לרבא: ולילף [ושילמד] ר' אלעזר מן הדין קרא [הפסוק הזה] שהוא פסוק קודם באותה פרשה "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ובאופן כזה: "מן" — הרי זה פרט למעט חיה, "הבהמה" — כלל ואף חיה בכלל זה (ראה דברים פרק יד), "בקר וצאן" — חזר ופרט, ופרט וכלל ופרט אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט ואינך לומד לרבות כל הקרוי בהמה (ואפילו חיות) אלא מה שהוא בגדר בהמה ממש.

אמר ליה [לו]: מן האי ליכא למשמע מינה [מכתוב זה אין ללמוד ממנו], דאי מהתם, הוה אמינא [שאם משם, הייתי אומר] ומפרש באופן אחר: "הבהמה"