לא שיעקר השם "יעקב" ממקומו לחלוטין, אלא השם "ישראל" יהיה עיקר והשם "יעקב" יהיה טפל לו, שהרי נקרא בשם "יעקב" גם אחר כך. וכן הוא אומר כיצד הגאולה אחרונה מאפילה על הגאולה הראשונה בפסוק "אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו" (ישעיה מג, יח). ומפרשים: "אל תזכרו ראשונות" — זה שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבננו" — זו יציאת מצרים שהיתה עוד קודם לכן, לפני שעבוד מלכיות.

על הנאמר בהמשך כתוב זה: "הנני עשה חדשה עתה תצמח" וגו' (שם, יט) תני [שנה] רב יוסף בברייתא: זו מלחמת גוג ומגוג שלעתיד, המשכחת את המאורעות הקודמים.

ומשל למה הדבר דומה — לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע (פגש) בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מספר והולך מעשה נחש. שבכל פעם שהמעשה מפליא יותר, ומספר על פגיעה מסוכנת יותר — מספר אדם והולך במעשה זה. אף כך ישראל — צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ומזכירים בעיקר את הנס האחרון.

א ואגב הזכרת שינוי שמו של יעקב, מביאים דברים בשינוי שמות אברהם ושרה. מה המובן בהחלפת השם "אברם" ל"אברהם"? שכן נאמר "אברם הוא אברהם" (דברי הימים א' א, כז), ויש לפרש:

בתחלה נעשה אב (שר וגדול) לארם בלבד, ולכן נקרא "אברם" (=אב ארם), ולבסוף עם ברכת ה' לו נעשה אב לכל העולם כולו, "אברהם" (=אב המון, וכנאמר: "אב המון גויים נתתיך". בראשית יז, ה).

וכן מה המובן בהחלפת השם "שרי" ל"שרה"? ובדומה לאמור באברהם אף בשרה "שרי היא שרה".

ופירושו: בתחלה נעשית שרי לאומתה בלבד (=שרה שלי), ולבסוף נעשית שרה בכינוי כללי, לאמור: לכל העולם כולו.

ועוד בענין שמו של אברהם, תני [שנה] בר קפרא: כל הקורא לאברהם "אברם" — עובר על מצוות עשה. שנאמר: "והיה שמך אברהם" (בראשית יז, ה) והוא ציווי שיהא זה שמו של אברהם, והמשנה עובר על מצווה זו. ור' אליעזר אומר: הקורא לאברהם "אברם" עובר בלאו, על מצוות "לא תעשה", שנאמר: "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (שם).

ומקשים: אם רואים דברים אלה כציוויים המחייבים את הכל, אלא מעתה הקורא לשרה "שרי" הכי נמי [כך גם כן] יעבור בכגון זה על מצוות עשה או לא תעשה?

ומשיבים: התם [שם, במקרה של שרה] אין זה ציווי כללי, אלא שקודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא] אמר לאברהם בלבד: "ויאמר אלהים אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (שם, טו), ואילו באברהם נאמרו הדברים בדרך כוללת "לא יקרא עוד שמך אברם".

ושוב שואלים: אלא מעתה הקורא ליעקב שנאמר בו "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" "יעקב" הכי נמי [גם כן כך, יעבור על מצווה]?!

ומתרצים: שאני התם [שונה שם] דהדר אהדריה קרא [שחזר והחזירו הכתוב] וקראו ה' עצמו שוב בשם "יעקב", דכתיב [שנאמר] לפני רדתו למצרים: "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" (שם מו, ב).

מתיב [משיב, מקשה] על כך ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' יוסי בר זבידא על דברי בר קפרא ור' אליעזר ממה שנאמר בסיפור מאורעות ישראל: "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמתו שמו אברהם" (נחמיה ט, ז), הרי שמזכירים את השם "אברם"!

ועל כך עונים: התם [שם] הנביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא [שמסדר את שבחו של ה' ] ובכלל השבח הוא מאי דהוה מעיקרא [מה שהיה מתחילה], לפני שנקרא "אברהם", ואכן הכתוב ממשיך ואומר: "והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם. ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני... לתת לזרעו ותקם את דבריך כי צדיק אתה" (שם ז-ח).

הדרן עלך מאימתי

א משנה בעיה ראשונה הנידונה רק ברמז במשנה הריהי שאלת הכוונה. היה אדם קורא בתורה אותן פרשיות של קריאת שמע והגיע זמן המקרא (קריאת שמע) בבוקר או בערב, אם כוון לבו — יצא ואינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע במיוחד, ואף הברכות אינן מעכבות (ר"ח). מלכתחילה ודאי שאין להפסיק בקריאת שמע, ואולם נחלקו תנאים עד כמה יש להחמיר בדבר, ובדבר החילוק בין הפסקות בין הקטעים לבין הפסקה בתוך הקטע.

בפרקים, כלומר, בין הקטעים השונים בקריאת שמע, הקורא את שמע שואל בשלום הבריות מפני הכבוד כשהוא פוגש באנשים שחובה עליו לכבדם, וכן משיב להם שלום. ובאמצע הקטע שואל מפני היראה מאדם שהוא חושש שמא יזיק לו אם לא ישאל בשלומו (מאירי), ומשיב לאדם כזה אם הקדים לשאול בשלומו, אלו דברי ר' מאיר,

ר' יהודה אומר: יש לחלק בין שאילת שלום לתשובה, באמצע הפרק שואל הקורא את שמע מפני היראה, ומותר לו להשיב גם מפני הכבוד. ואילו בפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם אף אם אינו חייב בכבודו.

בעצם ההגדרה מה הוא הנקרא "פרק", אלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה אם שמע", בין "והיה אם שמע", ל"ויאמר", בין "ויאמר" ל"אמת ויציב".

שלדעת חכמים כל ברכה וכל פרשה בקריאת שמע הריהי ענין לעצמו, וביניהם הוא "בין הפרקים", ואילו ר' יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" שהוא תחלת הברכה הבאה — לא יפסיק, שלדעתו יש לחבר אותם. מאחר שבתורה אין פרשיות קריאת שמע צמודות זו לזו, ואף סדרן בתורה שונה, יש להסביר מה טעם סודרו כך הפרשיות בקריאת שמע.

אמר ר' יהושע בן קרחה: למה קדמה במצות קריאת שמע, פרשת "שמע" ל"והיה אם שמע" — כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שהיא ההכרה בה' ובאחדותו תחלה, בפסוק הראשון של שמע, ואחר כך מקבל עליו עול מצות, שעליהן מדובר באופן כולל ב"והיה אם שמוע". "והיה אם שמע" קודמת ל"ויאמר" — לפי שהכתוב בפרשת "והיה אם שמע" נוהג בין ביום ובין בלילה, ואילו "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום בלבד, שהרי עניינה מצוות ציצית שאינה נוהגת אלא ביום.

ב גמרא שנינו במשנה שהקורא בתורה צריך לכוון לבו לקריאת שמע כדי לצאת ידי חובתו, ומכאן רוצים להסיק: שמע מינה [למד ממנה] כי מצות צריכות כוונה, שבשעת עשיית המצוה צריך להתכוון לצאת ידי חובה, ואם לא כיוון — לא יצא. ובכך תיפתר לנו בעיה המצויה במקומות רבים בתלמוד ללא פתרון. את המסקנה הזאת דוחים:

מאי [מה, פירוש] "אם כוון לבו" — שכיוון לבו לקרות. את ההסבר הזה מתקיפים: כיצד אפשר להסביר שצריך לשים לב ולקרות?! והא קא קרי [והרי הוא קורא]! שהרי מדובר באדם הקורא בתורה. ואם כן שוב יש להבין לכאורה "כוונה" במובן של כוונה לצאת ידי המצווה.

ודוחים: אפשר לפרש כי המדובר כאן הוא בקורא להגיה, שקורא את הדברים בספר לא כדי לקרוא בו, כי אם כדי לתקן את השגיאות בספר זה, וממילא לא היתה כוונתו כלל לשם קריאה, ועל כן, אם כיוון לבו לקרות בלבד — יצא, ואינו צריך להתכוון לקרות לשם מצווה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] ברייתא שנחלקו רבי וחכמים בלשון קריאת שמע, והיא משמשת מבוא לעיון נרחב בשאלת הכוונה בקריאה. ששנינו: קריאת שמע נקראת ככתבה, נקראת בשפה העברית בה היא כתובה, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: קריאת שמע נקראת בכל לשון.

ומבררים מאי טעמא [מה הטעם] להלכה שקובע רבי? ומשיבים: אמר קרא מקור ההלכה הוא בהדגשת המילים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו), ש"והיו" משמעו: בהוייתן (כמות שהן) יהו [יהיו], שאין לשנותן מלשונן המקורית.

ומבררים עוד: ורבנן, מאי טעמייהו [וחכמים, מה טעמם]? ומשיבים: טעמם של חכמים במה שאמר קרא [הכתוב]: "שמע ישראל" (שם, ד), והם מפרשים את הלשון "שמע" במובן הבנה — הבן בכל לשון שאתה שומע. ומעתה מבררים כיצד מסביר כל צד במחלוקת את דברי ההוכחה של הצד השני.

ולרבי נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "שמע"! ומשיבים: הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו], כדי להשמיענו הלכה אחרת: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שיש לקיים "שמע" כמשמעו, ולשמוע את הדברים שאדם אומר בקריאה.

ואם כן יש לשאול מה אומרים רבנן על פירוש זה? ותשובתם, שאין הם מקבלים את הפירוש המילולי של "שמע" אלא סברי להו כמאן דאמר [סבורים הם כדעת מי שאומר] שמי שקרא ולא השמיע לאזנו את הדברים — יצא.

ועוד שואלים: ולרבנן נמי [ולשיטת חכמים] הא כתיב [הרי נאמר] "והיו", וכיצד מפרשים הם הדגשה זו? ומשיבים: מבעי להו [צריך להם ביטוי זה] ללמדנו הלכה שלא יקרא למפרע, שלא יקרא את הפרשה שלא כסדרה כגון מסופה לראשה, אלא ישמור על הסדר הכתוב.

ורבי, ענין זה שלא יקרא למפרע מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: רבי נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] מהדגשה אחרת שבכתוב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שאפשר היה לכתוב "דברים אלה", ואם כן ההדגשה שב—ה' הידיעה "הדברים" כוונתה לחיזוק: הדברים האלה בסדר זה דווקא. ואילו רבנן [חכמים] אינם סבורים שיש ללמוד מן הביטוי הזה, כי "דברים" "הדברים" — לא דרשי [אינם דורשים]. שלדעתם זהו ענין של סגנון שאין בו משמעות הלכתית.

את המחלוקת הזו מנסים לקשר עם מחלוקת אחרת, למימרא דסבר [האם לומר שסבור] רבי כי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, שכל פרשה שבתורה שיש מצוה בקריאתה (תוספות) ולימוד וקריאה בתורה בכלל (מאירי) מותרים בכל לשון, ולאו דווקא בלשון הקודש. והראיה לכך: דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך, לומר] שהתורה כולה בלשון הקודש נאמרה ואסור לשנותה ללשון אחרת, אם כן "והיו" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שאין צורך בהדגשה מיוחדת בקריאת שמע, שהרי הכל אסור בקריאה בשינוי. ומאחר ויש צורך לכתוב "והיו", הרי שלדעתו מותר לקרוא את התורה כולה פרט לקריאת שמע בכל לשון.

ודוחים: אין הכרח לומר כך, ומה שכתוב "והיו" איצטריך [הוצרך] במקרה זה משום דכתיב [שנאמר] לשון "שמע" והיינו מבינים כדעת חכמים שמותר לקרוא בכל לשון, על כן ההדגשה "והיו".

וכן מנסים לברר: למימרא דסברי רבנן [האם לומר שסבורים חכמים] שכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה ואין לשנות ללשון אחר, והראיה לכך: דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] כי בכל לשון נאמרה, אם כן לשון "שמע" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?! שהרי מותר לקרוא את כל התורה בכל לשון.

ודוחים: איצטריך [הוצרך] לכתוב "שמע" בכל אופן משום דכתיב [שנאמר] "והיו", ואפשר היה להבין שאסור לשנות בקריאת שמע, כדעת רבי, על כן נאמר שוב "שמע".

ד על פסוקים אלה עצמם מתבססות מחלוקות יסודיות בשאלת חובת הקריאה והכוונה בקריאת שמע. תנו רבנן [שנו חכמים]: מן המלה "והיו" למדים שלא יקרא למפרע, "הדברים... על לבבך" משמעו — בכוונת הלב. ואולם יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה? — תלמוד לומר "האלה" ללמד כי עד כאן, עד מילים אלה צריכה כוונה, מכאן ואילך אין צריכה כוונה, ואף הקוראה בלא להתכוון יצא. אלו דברי ר' אליעזר.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: הרי הוא, הכתוב, אומר: