ותו, אי סלקא דעתך [ועוד, אם עולה על דעתך] לומר שכי עביד [כאשר עושה] תגלחת במלקט, או ברהיטני מצוה קא עביד [הוא עושה] מכיון שלא כתיב [נאמר] "תער" היה מקום לומר כאן שאינו רשאי כלל לגלח בתער, כריש לקיש, שאמר כלל:

כל מקום שאתה מוצא מצות עשה ומצות לא תעשה שיש ניגוד ביניהן, אם אתה יכול למצוא דרך לקיים את שניהם — מוטב, ואם לאו [לא] — יבא עשה וידחה את לא תעשה, ואף כאן, הרי יכול המצורע לקיים את מצות תגלחתו במלקט או ברהיטני, ואין מקום להתיר לו תגלחת בתער שהיא בלא תעשה. אלא מאחר שהוצרך הכתוב לומר שעשה זה של תגלחת מצורע דוחה את מצות לא תעשה של השחתת זקן, מוכח שאין מצוות גילוח אלא בתער בלבד.

ומסבירים: ור' אליעזר מאי טעמא [מה טעם] דבריו, מניין הוא יודע שתגלחת מצורע בתער? — יליף [לומד] הוא את הדבר ממה שנאמר בתגלחת המצורע "יגלח את כל שערו... את ראשו ואת זקנו..." (ויקרא יד, ט). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ראשו" מה תלמוד לומר? שהרי כבר נאמר "כל שערו"! לפי שנאמר גבי [אצל] נזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), יכול אף נזיר מצורע כן, שבזמן טהרתו מן הצרעת אסור יהיה לו לגלח את ראשו משום נזירותו — תלמוד לומר: "ראשו", שאף הוא צריך לגלח ראשו בתער.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שכך הוא? דלמא [שמא] לעולם תאמר אפילו ליקטו המצורע במלקט או ברהיטני — מצוה קעביד [הוא עושה]. וכי תימא [ואם תאמר]: תער למה לי, כלומר, מה למדנו מגזירה שווה של "ראשו" לענין תער — יש לפרש כי בא למימרא [לומר] שאפילו בתער מותר. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וגבי [ואצל] נזיר כי עביד [כאשר הוא עושה] תגלחת בתער, מיחייב [הוא מתחייב] מלקות על האיסור, ואם כן גבי [אצל] מצורע נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] הנזיר מלקות גם אם גילח לצרעתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא!

ומשיבים: אי סלקא דעתך כי עביד [אם עולה על דעתך לומר שכאשר המצורע עושה תגלחתו] במלקט או ברהיטני מצוה קעביד [הוא עושה] הרי מפני שלא כתב [כתוב] במפורש "תער" אסור היה לגלח בתער, כדברי ריש לקיש שאמרנו, שבמקרה שיכול לקיים את המצוה בלא לעבור על איסור אינו רשאי לעבור עליו, אלא בוודאי בא הכתוב לומר שמצות התגלחת היא דווקא בתער.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [פסוק זה] שנאמר במצורע "ראשו", מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו?] ומשיבים: מיבעי להו [צריכים הם] את ההדגשה הזו כדי למידחי [לדחות] את הלאו (מצות לא תעשה) של הקפה של פאות הראש. וכפי דתניא [ששנינו בברייתא] על הכתוב: "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז), יכול אף מצורע כן שאסור בכך בשעת תגלחתו — תלמוד לומר במצורע במפורש: "ראשו".

ושואלים: למה לי למכתב [לכתוב] "ראשו"? ותיפוק ליה [ותצא, תילמד, לו] ההלכה הזו שמצות גילוח דוחה את האיסור מ"זקנו" (ויקרא יד, ט). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "זקנו" (ויקרא יד, ט) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול אף מצורע כן שאסור בתגלחת הזקן — תלמוד לומר: "זקנו".

ואם כן למה לי למכתב [לכתוב] "ראשו" ולמה לי למכתב "זקנו"? שהרי מאחד מהם אפשר ללמוד שתגלחת מצורע דוחה מצוות לא תעשה אחרות שיש בכך! ומשיבים: צריכי [צריכים] שני הכתובים להיאמר, משום דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] "זקנו" בלבד ולא כתב [היתה כותבת] "ראשו", הוה אמינא [הייתי אומר]: הקפת כל הראש שאם מגלח את כל שיער הראש כולו, ולא רק את שיער הצדעיים, תגלחת כזו לא שמה (אינה נקראת) הקפה אסורה, ולכן אין איסור תורה בתגלחת המצורע שמגלח את כל שיער ראשו. להכי כתב רחמנא [לשם כך כתבה התורה] "ראשו" ללמד מכאן לענין הקפה, שאף שמה שעושה המצורע הוא בעצם עבירה על דין הקפה, התורה ציוותה עליו לעשות זאת.