הא [הרי] "גדילים תעשה לך" (דברים כב, יב) מהם, מצמר ופשתים, שסמכה התורה לאיסור שעטנז את מצות ציצית, ללמד שמצות עשה של ציצית שיש בה תכלת של צמר דוחה את איסור שעטנז, ומותר להטיל ציצית צמר בבגד פשתים. ומכאן למדים הלכה כללית, שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה.

א ושבים לדון בפרטי המשנה שהובאה לעיל (נזיר מ, א). אמר מר [החכם]: וכולם, נזיר, מצורע ולויים שגילחו את שערם שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום. אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: זאת אומרת, מכאן נסיק שהכלל האומר שרובו של דבר נחשב ככולו — מדאורייתא [מן התורה] הוא.

ממאי [ממה] אנחנו למדים זאת — מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה ופירשה התורה] גבי [אצל] נזיר "ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט) וכבר נאמר קודם לכן "וגילח ראשו ביום טהרתו" — הדגשה זו מלמדת כי דווקא הכא [כאן] הוא הדין שאינו מקיים מצות הגילוח עד דאיכא [שיש] כולו ואין מסתפקים בגילוח רובו. הא בעלמא [הרי בסתם], בשאר דיני התורה, אומרים אנו: רובו ככולו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יוסי בר' חנינא: הלא האי [פסוק זה] "ביום השביעי יגלחנו" בנזיר טמא כתיב [נאמר], ולא בטהור, והמשנה אינה מחלקת בדבר, ואף נזיר טהור בכלל, ואם כן לא ניתן לדייק מכאן דיוק זה! מחכו עלה במערבא [צחקו עליה, על קושיה זו, בארץ ישראל]: מכדי [הרי] כל עיקרו של דין נזיר טמא שמגלח תגלחת מצוה דווקא בתער מנלן [מניין לנו] — מנזיר טהור יליף [למד], אם כן ליתי [יבוא] נזיר טהור ולילף [וילמד] מנזיר טמא לענייננו: מה נזיר טמא כי [כאשר] שייר שתי שערות — ולא כלום עבד [עשה], שאין הדבר נחשב לו לתגלחת, הכא נמי [כאן גם כן], בנזיר טהור, כי [כאשר] שייר שתי שערות ולא כלום עבד [עשה].

ובאותו ענין בעי [שאל] אביי: נזיר שגילח והניח שתי שערות, שאמרנו שאין תגלחת זו עולה לו, אם צמח ראשו (שערו) וחזר וגילחן את שתי השערות הללו בלבד, מהו? מי מעכבי [האם הן מעכבות] או לא מעכבות, האם אפשר לומר שבגילוח זה השלים את תגלחתו הראשונה, או שמא עתה בזמן שראשו מלא שיער אין תגלחת שתי שערות נחשבת, וצריך לגלח את כל שיער ראשו?

וכן בעי [שאל] רבא: נזיר שגילח והניח שתי שערות, ואחר כך גילח אחת מהן ונשרה אחת מהן מעצמה, מהו? האם נחשב הדבר כגילוח כל הראש, או לא? אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: וכי השאלה אם גילח את שערו שערה שערה קא מיבעי ליה [נשאלת לו] לרבא? מדוע יהא שונה מקרה זה ממקרה בו היה מגלח את כל שערותיו שערה שערה? והרי השערה שנותרה ונשרה מעצמה אחרי כן אינה מעכבת!

אלא יש לשנות את נוסח השאלה אימא [אמור] כך: נשרה אחת וגילח אחת, מהו מה יהיה הדין, האם קיים מצות גילוח? אמר ליה [לו]: במקרה זה גילוח אין כאן, שער אין כאן. על לשון זו תוהים: אי [אם] שער אין כאן — אם כן גילוח יש כאן, כיון שלא נשאר שיער! ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי ששער אין כאן, שהרי נותרה רק שערה אחת, מכל מקום מצות גילוח אין כאן, שהרי בתגלחת ראשונה לא גילח הכל, ובפעם השניה לא גילח כשיעור.

ב משנה נזיר חופף את ראשו ומפספס מבדיל ומחליק את השערות בידיים, ואינו צריך לחשוש שמא מתוך כך ינשור שערו, אבל לא סורק.

ג גמרא ומבררים: מה ששנינו במשנתנו כי נזיר חופף ומפספס, מני [שיטת מי היא] שמתיר? — שיטת ר' שמעון היא, דאמר [שאומר]: דבר שאין מתכוין מותר. ומשום כך אף אם על ידי כך נושרות שערות, הואיל ואין כוונתו לכך — מותר הדבר. ואולם בהמשך המשנה אבל לא סורק — אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים], שהרי גם בסריקה איננו מתכוון להשיר את השיער, ובכל זאת אמרו שאסור.

ואם כן תמוהה המשנה, וכי רישא [תחילתה] כשיטת ר' שמעון וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון? אמר רבה: כל המשנה כולה, שיטת ר' שמעון היא, ודעתו היא שכל הסורק — להסיר נימין (שערות) מדולדלות הוא מתכוין, ואם כן יש לראות בכך דבר שעושה במתכוון.

ד משנה ר' ישמעאל אומר: לא יחוף (יחפוף) הנזיר את ראשו באדמה, מפני שמשרת את השער.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה בדיוק לשון המשנה, האם "מפני שהיא משרת את השער" תנן [שנינו], שסתם אדמה משירה שיער, או דלמא [שמא] "מפני המשרת" תנן [שנינו]? שאמנם יש סוגי אדמה שאין משירים שיער, ובכל זאת אסרום מפני אותם המשירים שיער. ומבררים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם כך או כך הגירסה?

כגון דאיכא [שיש] מין אדמה שלא מתרא [משרת] שיער; אי אמרת [אם אתה אומר] "מפני שהיא משרת" תנן [שנינו] נמצא כי היכא דידעינן דלא מתרא [היכן שאנו יודעים שאיננה משרת] — שפיר [יפה, טוב הדבר] ומותר לחפוף. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] בנוסח "מפני המשרת" המשמעות היא שגזרו על כל אדמה, מפני אותו סוג אדמה שמשיר את השיער, ולכן אף באדמה אחרת שאינה משירה שיער — כלל כלל לא. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו במשך היום: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו. וכן נזיר רגיל שהיה מגלח כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם היה מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת.