א גמרא תנא [שנה] החכם: במה דברים אמורים במשנה — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה כשהיה ספק טמא טומאת מת וספק מצורע מוחלט — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים,

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

ותני עלה [ושנינו עליה] על הלכה זו שבמשנה כהסבר: ומגלח ארבע תגלחיות (ארבע פעמים) וכל פעם באופן אחר ולשם ענין אחר. כיצד? תגלחת ראשונה בסוף שלושים יום של נזירות סתם (או בסוף כל תקופת נזירות שנדר בה) מביא שתי צפורים של מצורע, שאחת נשחטת על מים חיים ואחת משולחת (ויקרא יד, ד-ז),

וחטאת העוף לספק תגלחת טומאת נזירות, ועולת בהמה לספק תגלחת טהרה. בתגלחת שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, שלישית גם כן מביא חטאת העוף ועולת בהמה, רביעית מביא קרבן טהרה. ומעתה באים לבאר את פרטי הדברים וטעמיה.

אמרת [אומר אתה] בברייתא הזו: תגלחת ראשון מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה. ומסבירים: בדרך זו, ממה נפשך שפיר קמייתי [בכל אופן שתרצה יפה הוא מביא], דאי [שאם] ודאי מצורע הוא ולאו [ולא] טמא הוא הרי ציפורין שהוא מביא הם חובתו להיטהר מן הצרעת, וחטאת העוף שהוא מביא מספק שמא היה טמא — היא ספק, ולכן אזלא (הולכת) לקבורה ככל חטאת העוף הבאה משום ספק, שאינה יכולה להיאכל. ועולה, עולת העוף שמביא על צד שהיה נזיר טמא, הויא [הריהי] נדבה. ומגלח תגלחת ראשונה של צרעת רק לאחר שלושים, כי

לגלחו מיד תוך שבעה לאחר שנטהר מצרעתו אי אפשר, דדילמא [ששמא] לאו [לא] מצורע מוחלט הוא ואין עליו חובת תגלחת, והרי יש עליו נדר נזירות, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'

"(במדבר ו, ה) ולכן אינו יכול לגלח עד סוף ימי הנזירות. וממשיכים לבאר צדדי הספק בקרבנות התגלחת הראשונה: ואי לאו [ואם לא] מצורע ודאי הוי [הוא], והוא טמא ודאי בטומאת המת, אם כן חטאת העוף שמביא היא חובתו שמביא משום תגלחת נזיר טמא, וציפורין של מצורע אין פגם בעשייתן כי אבראי קא מתעבדין [בחוץ הם נעשים] בין כה וכה ואינן קרבן, ולא הוי [ואין הם] בכלל איסור הבאת חולין בעזרה, כך שאין כל עבירה במה ששוחט את הציפור בחוץ. ועולת בהמה הויא [הריהי] עולת נדבה.

ואי לאו [ואם לא] מצורע הוא ולאו [ולא] טמא הוא, גם אז עושה כדין, כי ציפורין אבראי קא מתעבדין [הצפורים בחוץ נעשות] ואין בכך כל עבירה, חטאת העוף הולכת לקבורה שהרי ספק היא, עולת בהמה הויא [הריהי] חובתו כנזיר שמשלים ימי נזירותו. ושואלים: והא בעי [והרי צריך] המצורע להביא אשם בתוך קרבנותיו, על מנת להשלים כפרתו ולהתירו לאכילת קדשים! ומשיבים: שיטת ר' שמעון היא, דאמר [שאומר]: מייתי ומתני [מביא אדם אשם ומתנה] ואומר כך: אם חייב הוא — הרי זה לחובתו, ואם לא — הרי הוא שלמי נדבה.

תגלחת שניה ושלישית ציפורין לא צריך להביא עוד, דהא עביד [שהרי כבר עשה], מאי איכא [מה יש] מקום לחשוש — דילמא [שמא] ודאי מוחלט הוא קודם לכן, ומשום כך חדא [חטאת אחת] מן העוף שמביא בתגלחת השניה — הרי זה לספק ספרו, שאם היה מצורע מוחלט, הרי לאחר טהרה ראשונה צריך שוב לספור שבעה ימים (וכאן, מספק — שלושים יום) ולהביא חטאת,

וחדא [וחטאת אחת] שמביא בתגלחת שלישית, הרי זה לספק טומאתו. שאם היה מצורע, הרי הקרבנות שהביא בתגלחות הקודמות היו לצורך תקנת טהרתו הגמורה מצרעת, ולא עלו לנזירותו, ולפיכך אם היה טמא הרי צריך להביא עכשיו חטאת כנזיר שנטמא. ועולת בהמה שמביא בתגלחת שניה ושלישית — על צד שנזיר טהור היה. תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני [ומתנה],