א משנה נזיר שגילח נזירות טהרה בתום נזירותו, כדין, ונודע לו לאחר מכן שהוא טמא שנטמא במת בזמן נזירותו, אם היתה זאת טומאה ידועה, שהיתה הטומאה ידועה בשעה שנטמא — הרי זה סותר את כל נזירותו, ואם טומאת תהום כלומר, טומאה שלא היתה ידועה בזמן נזירותו — אינו סותר. אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר.

כיצד היא טומאה ידועה ושאינה ידועה? ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה — הריהו טמא, שהיא טומאה ידועה, שהכל יכולים לראות את המת. וכיצד הוא דין טומאת התהום? נמצא המת משוקע בקרקע המערה שטומאה זו אינה ידועה, הרי יש לחלק בדבר, שאם

ירד למים לא לשם טבילת טהרה שכן טהור הוא, אלא כדי להקר (לצנן) את עצמו — הרי זה טהור. אם היה טמא וירד למים כדי ליטהר מטומאת מת — טמא, וטעמו של דבר: שחזקת טמא — טמא ונשאר בטומאתו, וחזקת טהור — טהור. שרגלים לדבר, כלומר, כך נראה לומר שישאר אדם בחזקתו.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שיש להבדיל בין טומאה ידועה לבין שאינה ידועה? אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב] בנזיר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם" (במדבר ו, ט) "עליו" — כוונתו בטומאה מחוורת (ברורה) לו, וזו היא טומאה ידועה, לומר שדווקא במקרה כזה סותר נזירותו.

ריש לקיש אמר ראיה אחרת: אמר קרא [הכתוב] בדיני מקריב קרבן פסח "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה" (במדבר ט, י) ויש כאן היקש בין טומאה לדרך רחוקה: כי [כמו] דרך, מה דרך בגלוי — אף כל טומאה בגלוי. כלומר, טומאה ידועה.

ושואלים: ואלא הדתנן [זו ששנינו] בברייתא: איזוהי טומאת התהום — כל שאינו מכירה (יודע אותה) אפילו אחד בסוף העולם. אבל מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שמקור הדברים הוא בהשוואה כי [כמו] דרך — שפיר [יפה], שההבדל הוא בין דבר שהיה ידוע לאיזה אדם בעולם, והרי זה כמו דרך, או לא היה ידוע כלל. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמקור הדברים הוא במלה "עליו" — במחוורת לו, כי [כאשר] מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי [מה יהיה]? הרי לו עצמו לא היתה הטומאה מחוורת!

ותו, הא דתניא [ועוד, זו ששנינו בברייתא]: המוצא מת קבור באדמה שהיה מושכב לרחבה של דרך. בתרומה, כלומר, לגבי אכילת תרומה — הריהו טמא, מאחר שעבר מעל המת ונטמא בטומאת אוהל. ואילו בנזיר ובעשיית פסח — טהור. מאי שנא [מה שונה, מה ההבדל] בין טומאה זו לזו? אלא יש לומר שטומאת התהום גמרא גמירי לה [במסורת למודים אותה] שכך היתה הלכה בידם בענין זה, ולא ממדרש הכתובים, שאינם אלא אסמכתא.

ג שנינו במשנה: אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא, הרי הוא סותר נדרו אף בטומאת התהום. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כן? אמר ר' יוחנן: ר' אליעזר היא, דאמר [שאומר]: תגלחת מעכבת את השלמת נזירותו. ולכן, אם נתגלה לו שנטמא לפני שהתגלח — הרי זה כנטמא בתוך ימי נזירותו, וסותר.

בעי [שאל] רמי בר חמא: מה דינו של מי שנטמא בתוך מלאת בתוך מנין הימים של נזירותו ונודע לו שנטמא רק לאחר מלאת, קודם שנתגלח, מהו? האם בתר [אחר] ידיעה אזלינן [אנו הולכים] וידיעה אחר מלאת היא, או לא הולכים אחר הידיעה, אלא אחר זמן הטומאה בפועל, וזו היתה בתוך מלאת? ולמאי [ולמה לאיזה ענין] נשאלה השאלה: למיסתר [לסתור] את ימי נזירותו, האם הוא סותר את נזירותו או שהוא נחשב כנטמא אחר מלאת, שאינו סותר?