מי קא רמינן לה עליה בעל כרחיה [האם מטילים אנו אותה עליו בעל כורחו] לשאת אותה? הרי מי שנושאה עושה כן מרצונו. אבל היבם שהיא מוטלת עליו בעל כורחו, אמרה התורה שאם נסתרה לא יהיה לו חיוב לייבמה. וכיון שאין מצוה בדבר, ממילא הרי היא עליו כאשת אחיו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך אמר רב יוסף: הכתוב קראו למי שנשאה אחרי שהתגרשה מבעלה הראשון "אחר" ("והלכה והיתה לאיש אחר". דברים כד, ב), לומר שאין הוא בן זוגו של ראשון, שזה בעלה הראשון הוציא רשעה מביתו (שהרי הוציאה משום "ערות דבר") וזה הכניס רשעה לתוך ביתו, ואת אמרת תתיבם נמי יבומי [ואתה אומר תתייבם גם כן] למרות רצונו של היבם?!

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי פירוש זה, אם נשאת לאחר ונהגה תחתיו בצניעות, ומת בלא בנים — לא תתיבם לאחיו של בעלה השני, שהכתוב קראו למי שנשא אותה "אחר" בלשון גנאי! השיב לו: גביה דהאי מיהא [אצל זה, הבעל השני, על כל פנים] בשם טוב הוה קיימא [היתה עומדת], וכיון שלגביו היתה אשה כשירה, הריהי מתייבמת לאחיו.

רבא אמר: זה שאין הסוטה מתייבמת קל וחומר הוא: אם נאסרה במותר לה (בבעלה) — באחי בעלה שהוא היבם שהיה אסור לה קודם שמת האח, משום אשת אחיו — לא כל שכן שתיאסר?

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי קל וחומר זה, כהן גדול שקידש את האלמנה, שלמרות שאסורה עליו, קידושיו תופסים בה, ומת לפני שנשאה, ויש לו אח כהן הדיוט שמותר באלמנה, לא תתיבם אשה זו, כי נאמר באותו אופן: אם נאסרה במותר לה בבעלה הכהן הגדול שהיה אסור באלמנה, אם כן באסור לה באחיו היבם שהיתה אסורה לו כל עוד אחיו חי, לא כל שכן שתיאסר!

ודוחים: וכי על זו אתה אומר נאסרה?! הא אסירא וקיימא [הרי האלמנה אסורה היא ועומדת] ולא מחמת קלקול שהיה בתוך הנישואין נאסרה! ועוד יש לדחות קל וחומר זה: וכי אפשר לומר על בעלה הכהן הגדול "מותר לה"?! הרי אסור לה הוא מאז ומתמיד! ואם כן אין השאלה מן הענין כלל.

אלא כך צריך לשאול: אשת כהן שנאנסה שבעלה הכהן אסור בה, ומת הבעל, ויש לו אח חלל שהוא אחיו מאביו, אבל אמו היתה גרושה. ואח זה, אף שהוא בנו של כהן בטלה ממנו קדושת כהונה, ודינו כישראל שמותר באשתו שנאנסה, לא תתיבם. ומדוע? — שאם נאסרה במותר לה, בבעלה — באסור לה, אחיו כל עוד הוא עצמו חי, לא כל שכן?

ומשיבים: כאן אין קל וחומר זה תופס, כי אונס (אשה אנוסה) לבעלה בישראל מישרא שרי [מותר הוא], וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא [ואצל זה, האח החלל, על כל פנים אין איסור] אף אם היא היתה אשתו ונאנסה, לא היה אסור בה, שהרי הוא כישראל מאחר ונתחלל.

א משנה ואלו נשים החשודות בזנות שאסורות מלאכול בתרומה אם היה הבעל כהן: האשה האומרת "טמאה אני לך", שהודתה שנבעלה לאיש אחר. או שבאו עדים ומעידים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" את המים המרים, וזו שבעלה אינו רוצה להשקותה אף על פי שקינא לה ונסתרה, וזו שבעלה בא עליה בדרך כשהלך להשקותה את המים המרים.

ב גמרא אמר רב עמרם: הא מילתא [דבר זה] אמר לן [לנו] רב ששת, ואנהר לן עיינין ממתניתין [והאיר לנו עינינו ממשנתנו] להראות שדבריו רמוזים בה, וכך אמר: סוטה שיש לה עדים במדינת הים שהיא טמאה — אין המים בודקין אותה ואף שחטאה אין היא ניזוקת, משום שהיא יכולה לידון בדיני אדם, ואין צורך בהוכחה שבדרך נס. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שאמר קרא [הכתוב] "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), להדגיש שאין דין סוטה אלא בזו דליכא [שאין] מי שידע בה, לאפוקי הא, דהא איכא [להוציא את זו, שהרי יש] מי שידע בה.

ואנהר לן עיינין ממתניתין [והאיר לנו רב ששת עינינו ממשנתנו], דקתני [ששנה] בה: ושבאו לה עדים שהיא טמאה אסורה לאכול תרומה. ונברר: דאתו [שבאו] עדים אלה אימת [מתי]? אי נימא מקמי דתשתי [אם נאמר שבאו מלפני שתשתה] אם כן מה חידוש יש בכך שאסורה בתרומה? הלא זונה היא!

אלא ודאי שבאו לבתר דשתאי [לאחר ששתתה]. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאין המים בודקין אותה במקרה כזה — שפיר [יפה] אמרה המשנה שאינה אוכלת בתרומה מפני שסומכים על העדים שאמרו שנטמאה. אלא אי [אם] אמרת שמים בודקין אותה, ונבדקה ונמצאה טהורה — תיגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע דסהדי שקרי נינהו [שעדי שקר הם], שהרי בדקוה המים והוכח שטהורה היתה ומדוע תיאסר בתרומה?!

אמר ליה [לו] רב יוסף לרב ששת: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שמים בודקין אותה אם היו העדים במדינת הים, והא [וזו] שנבדקה ונמצאה טהורה — אימור [אמור] זכות שהיתה לה תולה (משהה) לה את גזר הדין, שלא תנזק מהמים מיד.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה חולקים] רב ששת ורב יוסף — בזו שהזכות תולה לה שלא מתה מיד, אלא מתנוונה [מתנוונת, חולה], על דרך שאמר רבי. דתנן [שכן שנינו במשנה], רבי אומר: זכות תולה במים המרים, שגם אם האשה באמת חטאה בזנות, מפני זכות שיש לה אינה מתה מיד, ואולם משום החטא — אינה יולדת ואינה משבחת (מבריאה ומתייפה) כמו זו שנבדקה ונמצאה טהורה, אלא הריהי מתנוונה [מתנוונת] והולכת, עד לסוף שהיא מתה באותה מיתה הכתובה בסוטה.

רב ששת סבר: בין לשיטת רבי ובין לשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו הויא מתנוונה [הריהי מתנוונת], ואם היו המים בודקים את זו שהיו עדיה במדינת הים — היה הדבר ניכר בה בניוון, ולכן חייבים לומר שאין בודקים אותה כלל. ורב יוסף סבר: לשיטת רבי במקרה שהזכות תולה לה הויא מתנוונה [הריהי מתנוונת], אבל לשיטת רבנן [חכמים] לא הויא מתנוונה [אינה מתנוונת] ואין ניכר בה כל שינוי. ולכן אין הוכחה באשה זו שלא בדקוה המים שעדים המעידים על טומאתה הם עדי שקר, שהרי ייתכן שהזכות תלתה לה.

מתיב [מקשה] רב שימי בר אשי, הרי שנינו שר' שמעון אומר: אין זכות תולה במים המרים, שאין זכות האשה בדברים אחרים מועילה להצילה מעונש זה. ואם אתה אומר זכות תולה במים המרים — אם כן מדחה (דוחה וממעט) אתה את כוח ההרתעה של המים בפני כל הנשים השותות, שהן סבורות שהזכות תתלה להן, ולא ימנעו אף הטמאות מלשתות. ועוד, אתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו והמים לא בדקו אותה והן, האנשים, אומרים וחושדים בהן: שמא טמאות היו, אלא שתלה להן זכות.

ואם איתא [יש] מקום להלכה זו שזו שיש לה עדים במדינת הים נמי [גם כן] אינה נבדקת, אם כן אפשר לומר במקרה זה: אתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, והן, האנשים, אומרים: טמאות היו אלא שיש להן עדים במדינת הים ולפיכך לא נבדקו!

ומשיבים: לדברי ר' שמעון קאמרת [אומר אתה]? לדעת ר' שמעון, מדזכות לא תליא [מכיון שהזכות אינה תולה להן] עדים נמי לא תלו [גם כן אינם תולים להן], ומודה רב ששת שאין דבריו לשיטת ר' שמעון.

מתיב [מקשה] רב ממה ששנינו: ואלו הסוטות שמנחותיהן, מנחות סוטה, נשרפות ואינן מוקרבות על גבי המזבח, ואינן נפדות: