יש לה עדים במדינת הים שלמדנו מן המקרא שאין המים בודקים אותה, ואם כן נשאר החשש שמא יבואו להוציא שם רע על הנשים השותות, שמא לא נבדקו במים רק משום שיש להן עדים במדינת הים, וטמאות הן!

ומשיבים: דבר זה שעדים נמצאים במדינת הים לא שכיחא [מצוי], ולכן אין אנשים באים לתלות בכגון זה.

א משנה ומעתה מפרטים את סדר השקאת הסוטה. כיצד עושה לה בעלה לאחר שהיתרה בה ונסתרה? — מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרין לו בית הדין שני תלמידי חכמים להשגיח עליו שמא יבא עליה בדרך לבית המקדש ששם משקים אותה. ר' יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.

ב גמרא מדברי המשנה שמוסרים לו שני תלמידי חכמים, מדייקים שנמצאים עם האשה תרי ואיהו [שניים והוא הבעל] — הא תלתא [הרי שנמצאים שלושה] אנשים ביחד. לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] הדבר לרב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו במסכת קידושין (פ, ב), שאשה מותרת להתייחד עם שני אנשים אלא דווקא בעיר, אבל בדרך — עד דאיכא [שיש] שלשה, שאם יהיו רק שניים שמא יצטרך אחד מהן לנקביו ויפרוש למקום אחר, ונמצא אחד מהן מתייחד עם הערוה.

ודוחים: לא, הכא [כאן] אין זה משום יחוד, אלא היינו טעמא [זהו הטעם] כי היכי דליהוו עליה סהדי [כדי שיהיו עליו שני עדים] שיעידו במקרה ויבוא עליה.

ומעירים עוד: תלמידי חכמים — אין [כן], כולי עלמא [כל העולם, סתם אנשים] — לא. לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] הדבר לאידך [לדבר אחר] שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו ששניים מותרים להתייחד עם אשה אלא כשהם אנשים כשרין, אבל כשהם פרוצין — אפילו עשרה נמי [גם כן] לא. ומביא ראיה לדבר, מעשה היה והוציאוה עשרה אנשים לאשה אחת במטה כאילו היתה מתה והם מלוויה, וזנו איתה. הרי שאנשים פרוצים אפילו עשרה אינם בושים זה מזה.

ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, הכא היינו טעמא [כאן זה הטעם] שיהיו תלמידי חכמים דווקא — משום דידעי לאתרויי ביה [שיודעים להתרות בו] שאסור לו לבוא עליה. אבל בכלל אפשר לומר ששני אנשים סתם נאמנים על האשה, ומותרת להתייחד עימם.

ג שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: בעלה נאמן עליה. תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: בעלה נאמן מקל וחומר: ומה נדה שהיא אסורה על בועלה באיסור כרת — מכל מקום בעלה נאמן עליה והתירו לו להתייחד איתה, סוטה שהיא אסורה עליו רק בלאו (מצות לא תעשה) — לא כל שכן שיהא נאמן עליה?

ורבנן [וחכמים] אומרים: היא הנותנת, מטעם זה עצמו יש להחמיר, נדה שהיא באיסור כרת — חמירא ליה ומהימן [חמור לו, בעיניו, האיסור ולכן הוא נאמן] שלא בעל, סוטה שיש בה רק איסור לאו — לא חמירא ליה [חמור לו, בעיניו], ולכך הוא לא מהימן [נאמן].

ושואלים: ור' יהודה מקל וחומר מייתי לה [מביא, לומד אותה]? והא [והרי] ר' יהודה מקראי מייתי לה [מן הכתובים הוא לומד אותה]! דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה, טו), מן התורה האיש עצמו מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים: מוסרין לו שני תלמידי חכמים שיילכו עמהם, שמא יבא עליה בדרך.

ר' יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה שהיא בכרת — בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו — לא כל שכן?

אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה שנאמן, שכן יש לה היתר לאחר זמן, כשתטבול, תאמר בסוטה שאין לה היתר, שנאסרה עליו לעולם אם זנתה. וראיה לכך מהכתוב האומר "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז). ואף סוטה האסורה לעולם ("מים גנובים") יש חשש שיבוא עליה.

ר' יהודה אומר: מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר: "והביא האיש את אשתו" ואין צורך בתלמידי חכמים שילווהו. הרי שר' יהודה לומד דין זה מן המקרא עצמו!

ומתרצים: אמר להו [להם] ר' יהודה לחכמים קל וחומר ברישא [תחילה] ופרכוה [ושברו אותו] כפי שאמרנו, והדר [וחזר] ואמר להו קרא [להם כתוב].

ושואלים: ר' יהודה היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון] בברייתא שאמר: מן התורה אדם מביא את אשתו אל הכהן! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בהמשך, של "אבל אמרו", שלדעת התנא הראשון תיקנו חכמים בכל זאת שיהיו תלמידי חכמים מביאים אותה, ולדעת ר' יהודה לא תיקנו תקנה זו.

ד משנה היו מעלין אותה, את האשה, לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה שתודה על האמת כדרך שמאיימין על עדי נפשות שמסבירים להם את חומרת המעשה שהם עושים.

ואומר לה הדיין, כדי להקל עליה להודות: בתי, הרבה יין עושה (גורם) שתבוא אשה לזנות, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות (נערות, גיל צעיר) עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, לומר לה שהוא מבין שלא כל האשמה תלויה בה, אלא היו גורמים אחרים לדבר.

עשי לשמו הגדול של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים, שהרי אם מודה שזנתה — שוב אין מוחקים את המגילה, שכתוב בה שם ה', בתוך המים. ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען (שאינם ראויים לשמעם) היא וכל משפחת בית אביה, וכל זה לפייס אותה כדי שתודה.

אם אמרה לאחר כל אלה "טמאה אני" — שוברת כתובתה, כלומר, כותבת שובר (קבלה) שאין לה עוד תביעות מבעלה, והפסידה כתובתה, ויוצאת (מתגרשת מבעלה).

ואם אמרה "טהורה אני" — מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם היו עושים שלושה דברים: משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין.

וכהן אוחז בבגדיה ומושכם, אם נקרעו הבגדים — נקרעו, ואם נפרמו התפרים — נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה בקריעה זו. וסותר את המקלעת שקלוע בה שערה. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה — לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה — לא היה סותר אותו.

אם היתה כרגיל מתכסה בלבנים — מכסה עכשיו בבגדים שחורים. היה עליה כלי זהב