סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

פניה מוריקות, שצבע פניה משתנה לירוק לאחר ששותה. היא כחלה לו בכוחל וייפתה את עיניה — לפיכך עיניה בולטות לאחר ששותה. היא קלעה לו את שערה — לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, שרמזה לו לבוא אליה — לפיכך ציפורניה נושרות, היא חגרה לו בצילצול (בסרט, חגורה) — לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה — לפיכך יריכה נופלת.

היא קיבלתו על כריסה — לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם — לפיכך קרבנה מאכל בהמה (שעורים). היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים — לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה (כלי פשוט) של חרש.

היא עשתה בסתר — "ישב בסתר עליון" (תהלים צא, א), הקדוש ברוך הוא, שם בה פנים, שנאמר בסוג כזה של מעשים "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים

"(איוב כד, טו). שהנואף בא בלילה ("נשף") שלא יראוהו ("לא תשורני עין"), והקדוש ברוך הוא עושה שיתגלה הדבר ברבים ("פנים ישים"). דבר אחר: היא עשתה בסתר — המקום פירסמה בגלוי, שנאמר: "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל" (משלי כו, כו), ששנאה וחטא שהיו מכוסים בחושך ("משאון") — לסוף מתגלים בקהל.

א לענין זה שאמרנו שאף העבירות הקטנות שעושה אדם מצטרפות ונחשבות, ולבסוף נענש על הכל, שואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיצאה, נלמדה, לו] ההוכחה לענין זה מ"אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז), אם כן הכתוב "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד) המלמד שנענשים גם על עבירות קטנות, למה לי? ומשיבים: להורות לנו שלא רק שהדברים מצטרפים ואין דבר אובד, אלא לכמדה, שהעונש הוא מידה במידה.

ושואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיוצא, נלמד, לו הענין] של מידה במידה מ"כי כל סאון סאן ברעש", אם כן הכתוב "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח) למה לי?

ומשיבים: כתוב זה נדרש לענין אחר, לכ דברי רב חיננא בר פפא. שאמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה החוטאת עד שעת שילוחה איבודה הסופי מן העולם, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה

". ושואלים: איני [וכן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבא: שלשה כוסות (של פורענות) האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא), למה? אחת — ששתת (ששתתה) בימי משה בעשר המכות, ואחת — ששתת בימי פרעה נכה מלך מצרים שנוצח בידי נבוכדנצר, ואחת — שעתידה לשתות עם חברותיה עם שאר האומות בימות המשיח. ואם כן נמצא שמצרים לקתה לא פעם אחת אלא פעמים אחדות!

וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו [ואם תאמר כי אלה, המצרים הקדמונים, הלכו, ואלה שנמצאים שם כעת אחרים הם] — והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר המצרי היה לי חבר, ואף הוא היה מתלמידי ר' עקיבא. ואמר מנימין גר המצרי: אני מצרי ראשון, כלומר, שהוא עצמו התגייר ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני (שהוא מצרי מדור שני) מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל כי מצרים אסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. משמע מכך שדיני המצרים הקדמונים חלים גם על המצרים שבזמן הזה והם אותה אומה!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע ("בסאסאה") מן המלך עד שעת שילוחו מן העולם, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח).

אמימר מתני להא [היה שונה את זו] שאמר רב חיננא בר פפא אהא [על זו]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו)? — "אני ה' לא שניתי" מתפרש: לא הכיתי לאומה ושניתי לה (נצרכתי להכותה שנית) שכאשר מכה אותה פעם אחת — שוב אין לה תקומה, "ואתם בני יעקב", למרות שהוכיתם פעמים רבות — "לא כליתם" היינו דכתיב [וזהו שנאמר] "חצי אכלה בם" (דברים לב, כג), לומר: חצי כלין, והן, ישראל, אינן כלין, אלא נשארים קיימים למרות הפורענויות הרבות שעברו עליהם.

אמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו (המידה הראויה לו), שנאמר "במלאות שפקו יצר לו" (איוב כ, כב). שכאשר מתמלא השיעור המספיק ("ספקו") אז תבוא עליו הצרה ("יצר לו").

ואגב כך הביאו עוד מה שדרש ר' חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" (תהלים לג, א)? אל תקרי "נאוה תהלה" אלא "נוה (בית) תהלה", לומר: זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, שבנו נוה לה', והנוה הזה נשאר קיים.

דוד מניין שלא הרסו זרים מעשיו — דכתיב [שנאמר]: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב, ט), לומר שבשערי המקדש לא שלטו השונאים, אלא טבעו השערים בארץ ונטמנו בה. משה — שאמר מר [החכם]: משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ושואלים: היכא [היכן] נגנז? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, באדם זר, ונענשה שמה שביקשה להיות עם הנואף — לא ניתן לה, שהרי נאסרת עליו לעולם, ומה שבידה (בעלה) — נטלוהו ממנה, שנאסרת גם עליו. וכלל הוא: שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו — מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר