"במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" (תהלים סח, כז) שגם מן הרחם ("מקור") ברכו את ה' כשנקהלו ("במקהלות") על הים.

ושואלים: והא [והרי] העוברים במעי אמם לא חזו [ראו], ואיך אמרו "זה אלי ואנווהו"? אמר ר' תנחום: כרס של אמם נעשה להן כאספקלריא המאירה (כזכוכית שקופה) וראו דרכה.

א שנינו במשנה: בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, והביא ראיה מן הכתוב "הן יקטלני לו איחל" (איוב יג, טו), ועדיין נשאר בספק בגלל אי הבהירות במשמעות "לו". ושואלים: וליחזי [ושיראה] האי [מלה זו] "לא", אי בלמ"ד אל"ף כתיב [כתובה] היא, ואם כן — לא הוא, אי [אם] בלמ"ד וי"ו כתיב [כתובה] היא ואם כן לו הוא?

על כך מקשים: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] בלמ"ד אל"ף, תמיד לא, בלשון שלילה הוא? אלא מעתה "בכל צרתם לא צר" (ישעיה סג, ט) דכתיב [שנאמר] בלמ"ד אל"ף, הכי נמי [כך גם כן] ש"לא" בלשון שלילה הוא?

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והכתיב [והרי נאמר] מיד אחר כך "ומלאך פניו הושיעם", משמע שהכוונה היא "לו" בוי"ו! אלא לאו [האם לא] הצירוף "לא" משמע הכי ומשמע הכי [משמעו כך ומשמעו כך] בין לחיוב בין לשלילה, ואין להוכיח מן הכתוב. ולכן הוצרך ר' יהושע בן הורקנוס לראיה אחרת.

תניא [שנויה ברייתא] ר' מאיר אומר: נאמר "ירא אלהים" (איוב א, א) באיוב, ונאמר "ירא אלהים" (בראשית כב, יב) באברהם, מה "ירא אלהים" האמור באברהם — מאהבה עשה, אף "ירא אלהים" האמור באיוב — מאהבה.

ושואלים: ואברהם גופיה מנלן [עצמו מניין לנו] שעשה מאהבה — דכתיב [שנאמר] "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח).

ושואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין עושה מאהבה לעושה מיראה? ומשיבים: איכא הא דתניא [יש את זו ששנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה העושה מיראה תלוי ונשמר לו הדבר לזכות לאלף דור. וזה העושה מאהבה תלוי לאלפים דור.

וראיה לכך: הכא כתיב [כאן נאמר]: "ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ, ו) הרי שהחסד נשמר אלפי דורות לעושה מאהבה ("אוהבי"), והתם כתיב [ושם נאמר]: "ולשמרי מצותו לאלף דור" (דברים ז, ט).

ומקשים: התם נמי כתיב [שם גם כן נאמר] "לאהביו ולשמרי מצותו לאלף דור" (דברים ז, ט)!

ומשיבים: האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה [זה (אלפיים) מתייחס לשסמוך לו ("אוהביו") וזה (אלף) מתייחס לשסמוך לו ("שומרי מצוותיו")].

מסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה [אלו שני התלמידים שהיו יושבים לפני] רבא, חד [אחד מהם] אמר ליה [לו] אקריון בחלמאי [הקריאו לי בחלומי] פסוק זה: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא, כ), וחד [ואחד מהם] אמר ליה [לו]: אקריון בחלמאי [הקריאו לי בחלומי] "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אהבי שמך" (תהלים ה, יב). אמר להו [להם]: תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון [שניכם חכמים צדיקים גמורים אתם] אלא מר [חכם זה] עובד את ה' מאהבה, ומר [וחכם זה] עובד את ה' מיראה.

א משנה מי שקינא לאשתו ונסתרה, אפילו שמע מעוף הפורח, כלומר, מכל מקור שהוא, שנסתרה — יוציא (יגרש אותה), ויתן כתובה, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' יהושע אומר: אין מגרש אותה עד שישאו ויתנו בה ויספרו עליה מוזרות בלבנה (נשים היושבות וטוות לאור הירח) ובדרך אגב מדברות ברכילות של העיר.

אם אמר עד אחד "אני ראיתיה שנטמאת" — לא היתה שותה אלא מגרשה. ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה שאינם נאמנים לעדות — הרי אלו נאמנין לענין עדות טומאה אף לפוסלה מכתובתה שנחשבת כזונה ומאבדת כתובתה.

חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה (גיסתה, אשת אחיה) ובת בעלה, אף שהן חשודות ואינן נאמנות להעיד על האשה בדרך כלל — הרי אלו נאמנות להעיד עליה בענין זה. ולא שהאמינו להן לפוסלה מכתובתה, שאין עדותן מועילה לכך, אלא שלא תשתה.

שלכאורה שהיה בדין לומר אחרת: ומה אם עדות ראשונה שנסתרה שאין אוסרתה איסור עולם אלא נבדקת במי סוטה — אינה מתקיימת בפחות משנים שצריכים שני עדים שיעידו שנסתרה, עדות אחרונה שנטמאה שאוסרתה איסור עולם — אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?

— תלמוד לומר: "ועד אין בה" (במדבר ה, יג) כל עדות שיש בה.

ואפשר להקשות: אם כן נעשה קל וחומר לעדות הראשונה מתוך הלכה זו מעתה: ומה אם