והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל" (דברים כא, ח). לא היו צריכין לומר את סוף הפסוק "ונכפר להם הדם" כי דבר זה אינו חלק מדברי הכהנים, אלא רוח הקודש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה — הדם מתכפר להם.

א גמרא שנינו במשנה שאין המום פוסל בעגלה. ושואלים: ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר: ומה פרה אדומה שאין מנין השנים שלה פוסלות בה ואפשר להביא אותה בכל גיל שהוא, בכל זאת מום פוסל בה, עגלה ששנים פוסלות בה שאינה כשירה אלא כשהיא צעירה — אינו דין שיהא מום פוסל בה! ומשיבים: שאני התם [שונה הדבר שם בפרה אדומה] שאמר קרא [הכתוב]: "אשר אין בה מום" (במדבר יט, ב), ויש כאן לשון מיעוט: בה דווקא מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה.

ושואלים: אלא מעתה שלשון "בה" ממעטת דבר שיכול להילמד בקל וחומר לא יהו שאר עבודות שעובדים בפרה אדומה, חוץ ממשא פוסלות בה. שאף שיש ללמוד דבר זה בקל וחומר מעגלה ערופה, מכל מקום נאמרה שם לשון מיעוט — "אשר לא עובד בה" (דברים כא, ג), לומר שדווקא "בה" בעגלה, פוסלות כל העבודות ולא בפרה.

אלמה [מדוע] אמר רב יהודה אמר רב: אם הניח עליה עודה (חבילה) של שקין — מיד פסולה הפרה האדומה משום שעבד בה, ובעגלה ערופה אינה נפסלת בעבודה עד שתמשוך ותטלטל את העול, שהרי נאמר בה "אשר לא משכה בעול" (דברים כא, ג)! ומשיבים: שאני [שונה] דין זה בפרה דילפינן [שלמדים אנו] אותו בגזירה שווה "על" "על" מעגלה.

ומקשים: אם כן עגלה נמי תיתי [גם כן תבוא, תילמד] באותה גזירה שווה "על" "על" מפרה ויהיו מומים פוסלים בה! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] דבר זה על ידי המלה "בה", לומר שפסול זה של מום הוא דווקא בפרה ולא בעגלה.

ומקשים: בעגלה נמי כתיב [גם כן נאמר] "בה", ואם כן נאמר שדווקא בה יהיו שאר עבודות פוסלות ולא בפרה אדומה! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] ("בה") מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו למעט] קדשים קרבנות שלא פסלה בהו [פוסלת בהם] עבודה שאפשר להקריב גם בעל חיים שנעבדה בו עבודה. כי סלקא דעתך אמינא ליתי [יעלה על דעתך לומר שיבוא, יילמד] הדבר בקל וחומר מעגלה ערופה, וכך נלמד: ומה עגלה שאין מום פוסל בה בכל זאת עבודה פוסלת בה, קדשים שמום פוסל בהן — אינו דין שעבודה פוסלת בהן? לכך נאמר "בה" — שדווקא עגלה נפסלת בעבודה.

על הקל וחומר הזה מעירים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור, להקשות עליו]: מה לעגלה — שכן שנים פוסלות בה שאם הזקינה שוב אינה קרויה עגלה! ודוחים: אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו [האם בקדשים אין כאלה שפוסלים בהם] שנים? שהרי יש כמה קדשים שמביאים דווקא עד גיל שנה או עד גיל שנתיים, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך הכתוב] למעט פסול עבודה בקדשים הרי זה להנך [לאותם] קדשים דפסלה בהו [שפוסלים בהם] שנים.

ומקשים: וקדשים שלא פסלה בהו [פוסלת בהם] עבודה מהכא נפקא [מכאן מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? הלא מהתם נפקא [משם, ממקום אחר, יוצא], שנאמר: "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'" (ויקרא כב, כב), והרי זה מיעוט: אלה אי (אין) אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה! ומשיבים: איצטריך [נצרך הדבר] להיאמר בשני המקומות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] שמותר להקריב קדשים שעבדו בהם נאמרו רק היכא [במקום] שעבד בהן עבודת היתר, אבל אם עבד בהם עבודת איסור כגון עבודה בשבת אימא ליתסרו [אמור שייאסרו] להקרבה, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר פעמיים.

ושואלים: והא נמי מהכא נפקא [והרי דין זה שאין עבודת איסור פוסלת בקדשים גם כן — מכאן, מפסוק אחר הוא יוצא], שנאמר בענין הקרבת בעלי מומים "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב, כה), וההדגשה "אלה" באה ללמד: אלה, בעלי המומים, אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה ולמרות שמן הסתם גוי עשה בהם גם עבודת איסור!

ומשיבים: איצטריך [נצרך] הדבר לדין נוסף, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי היכא [דברים אלה שעבודה אינה פוסלת בהם, אמורים במקום] שעבד בהן כשהן חולין ואחר כך הקדישם לקרבן, אבל עבד בהן כשהן כבר קדשים — אימא ליתסרו [אמור שייאסרו], על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר פעם נוספת.

ב גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו, אמר רב יהודה אמר רב: פרה אדומה, אם הניח עליה עודה (חבילה) של שקין — פסולה, ובעגלה ערופה אינה פסולה עד שתמשוך. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נאמר בפרה אדומה "אשר לא עלה עליה על" (במדבר יט, ב), אין לי אלא עול בלבד, שאר עבודות מנין? אמרת: קל וחומר, ומה עגלה שאין מום פוסל בה — שאר עבודות פוסלות בה, פרה אדומה שמום פוסל בה — אינו דין ששאר עבודות פוסלין בה?

ואם נפשך לומר לפרוך קל וחומר זה — למד דבר זה מגזירה שווה: נאמר כאן בפרה אדומה "על" ונאמר להלן בעגלה ערופה "על" (דברים כא, ג), מה להלן בעגלה שאר עבודות פוסלות בה — אף כאן בפרה שאר עבודות פוסלות.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "אם נפשך לומר", כלומר, מה היתה הפירכא שהיתה לו על הקל וחומר הזה, שבגללה הוצרך לגזירה שווה? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר]: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את הקל וחומר ולומר: מה לעגלה — שכן שנים פוסלות בה, מה שאין כן בפרה. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: קדשים יוכיחו, שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בהן, ואם כן הקל וחומר יכול להיפרך משני צדדים, על כן למדים בגזירה שווה:

נאמר כאן "על" ונאמר להלן "על", מה להלן בעגלה שאר עבודות — אף כאן בפרה שאר עבודות. ושואלים על דרשה זו: וממקום שבאתה, כלומר, מהמקום שממנו למדת, מעגלה ערופה, אתה לומד גם דבר אחר, מה להלן בעגלה אינה נפסלת בעבודת משא עד שתמשוך בעול, אף כאן בפרה עד שתמשוך, ובניגוד לדברי רב!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דאיכא דמייתי לה [שיש שמביאים, לומדים הלכה זו] שעבודה פוסלת בפרה בגזירה שווה מעגלה ואינם פוסלים עד שתמשוך בעול, איכא דמייתי לה מגופה דפרה [יש שמביאים, לומדים אותה מפרה עצמה], והם פוסלים גם אם לא משכה בעול.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין פרה אדומה: "על", אין לי אלא עול שפוסל בה, שאר עבודות מנין — תלמוד לומר: "אשר לא עלה עליה על" (במדבר יט, ב) מכל מקום, לרבות כל עבודה. אם כן מה תלמוד לומר "על", אם לא רק עול פוסל אלא גם שאר העבודות — ללמד: עול שמניחים עליה פוסל אותה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה אלא בהנחה בלבד, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה ולפי שיטה זאת פסק רב.

ומקשים: ואימא [ואמור] ודרוש פסוק זה עצמו באופן אחר: "אשר לא עלה עליה" — הרי זה כלל ואוסר כל עבודה, "על" — פרט, הרי יש כאן כלל ופרט, ולפי כללי מדרש ההלכה אין בכלל אלא מה שבפרט, ונאמר: עול — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! ומתרצים: "אשר לא עלה "— לשון רבויא [ריבוי] הוא ואינו מדין כלל ופרט.

ומעירים: ותניא נמי [ושנויה גם כן ברייתא] לגבי עגלה כי האי גוונא [כגון זה]: "על", אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין — תלמוד לומר: "אשר לא עבד בה" (דברים כא, ג) מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר "על" — ללמד: עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה.

ושואלים: ואימא [ואמור] "אשר לא עבד בה" הרי זה כלל, "על" הוא פרט, ונדרוש: כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט: עול — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! ומתרצים: "אשר לא עובד בה "לשון רבויא [ריבוי] הוא.

אמר ר' אבהו: בעי מיניה [שאלתי אותו] מר' יוחנן: משיכת עול זו הפוסלת עגלה בכמה, מה שיעורה, המרחק שהיא צריכה למשוך בעול כדי להיפסל? אמר לי: כמלא (כשיעור) גודל העול. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם מדובר פה לארכו של עול או לרחבו? אמר להו [להם] ההוא מרבנן [אחד החכמים] ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן עצמו: משיכת עול לרחבו שהיא טפח.

ושואלים: כיון שאמר שיעור קצוב לזה, ולימא [ושיאמר] רק טפח ומדוע הוסיף איפוא כמלוא העול? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כי שיעורא [שיעורו] של עול ברוחבו — טפח הוי [הוא]. למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] — למקח וממכר, שיכול הקונה לחזור בו אם אין רוחבו של העול מגיע לטפח.

ג אמר ר' יוחנן בן שאול, מפני מה אמרה תורה: הביא עגלה בנחל? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שלא עשה פירות, כלומר, העגלה הזאת שלא ילדה עדיין ויערף במקום שאין עושה פירות בנחל איתן, ויכפר על מי שלא הניחו להרוג לעשות פירות. ושואלים: מאי [מה הם] פירות אלה שלא הניחו לו לעשות? אילימא [אם תאמר] פריה ורביה, שלא הניחו לו להוליד עוד ילדים — אלא מעתה על חלל זקן ועל חלל סריס הכי נמי דלא ערפינן [כך גם כן תאמר שאין עורפים] את העגלה, שהרי אינם יכולים להוליד עוד ילדים?! אלא הכוונה היא מצות, ופירות אלה ודאי לא הניחו לו לעשות.

שנינו במשנה: ומורידין אותה אל נחל איתן. "איתן" כמשמעו, קשה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לאיתן שהוא קשה — שנאמר: