כבינתי (סיכת קישוט שלי) לבתי, והיא הסיכה בשווי של שנים עשר מנה", ומתה האשה, וקיימו חכמים את דבריה! אמר להם ר' אלעזר: אין להביא משם ראיה, בני רוכל תקברם אמם (לשון קללה), אין מקום להביא ראיה מהם מפני שאנשים רשעים היו, ולכן עשו חכמים בהם מעשה שאינו כשורת הדין ונתנו תכשיט יקר זה לאחותם.

ומעתה נאמר כי התנא קמא [הראשון] סבור כר' אלעזר שצריך קנין ממש, ואם לא עשה קנין, הכסף שייך עדיין לנותן. ור' נתן ור' יעקב נמי [גם כן] סבורים כר' אלעזר, אף על גב דמית [אף על פי שמת] המצווה, לא אמרינן [אין אנו אומרים] מצוה לקיים דברי המת. והמכונים "יש אומרים" סבורים כרבנן [כחכמים] האומרים שדברי שכיב מרע נקנים באמירה.

ור' יהודה הנשיא שאמר משום (בשם) ר' מאיר סבור כר' אלעזר, מיהו היכא דמית [אמנם במקום שמת] הנותן אמרינן [אומרים אנו] מצוה לקיים דברי המת. וחכמים אומרים יחלוקו — מספקא להו [מסופק להם] מה לעשות, ובעלי הדעה המכונה "כאן אמרו" סבורים ששודא עדיף [הכרעה עדיפה], ור' שמעון הנשיא — מעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו] ולא דעה נוספת.

אגב הבאת דברי הברייתא, מביאים: אבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: ר' שמעון הנשיא הנזכר כאן, נשיא הוא, או הכוונה היא שמשמיה [משמו] של הנשיא קאמר [הוא אומר]? והכוונה כאן, ר' שמעון אומר: אמר הנשיא וכו'. ואומרים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב יוסף במילים אלה בדיוק: הלכה כר' שמעון הנשיא. ושואלים: ואף על פי שקבע הלכה כמותו עדיין תיבעי [תישאל] לך השאלה: נשיא הוא, או דקאמר משמיה דנשיא [שהוא אומר משמו של הנשיא]? ואומרים: אין תשובה לשאלה זו, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

גופא [לגופם] של הדברים שאמר רב יוסף: הלכה כר' שמעון הנשיא, תוהים: והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו [נחשבים], ולכן היה צריך השליח למסור את הכספים ליורשי המקבל, ואילו פסק ההלכה הזה אינו כן!

ומשיבים: רב יוסף מוקי לה [מעמיד, מסביר, אותה] את ההלכה הזו בבריא ולא בחולה. ותוהים: והא [וזה] ליורשי משלח קאמר [אמר], וקיימא לן [ומוחזק בידינו]: מצוה לקיים דברי המת אף על פי שציווה על כך כשהיה בריא! ומשיב: תני [שנה] ותקן כאן בדברי ר' שמעון הנשיא: יחזרו למשלח ולא ליורשי המשלח, שאין אנו עוסקים במקרה שמת המשלח.

א משנה המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב הגט אבל לא בפני נחתם", או "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", או שאמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו", שראיתי רק חתימה של עד אחד, או "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — הרי זה פסול.

היה עד אחד אומר "בפני נכתב" ועד אחד אומר "בפני נחתם" — פסול. היו שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר. היה אחד אומר "בפני נכתב" ושנים אומרים "בפנינו נחתם" — כשר.

ב גמרא על כל דברי המשנה שואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? הא תנא ליה חדא זימנא [הרי שנה אותו, את הדינים הללו, כבר פעם אחת], שכן שנינו: המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" ומשמע שאם לא אמר כמו כן — הרי זה פסול! ודוחים: אי מההיא הוה אמינא [אם מאותה משנה בלבד הייתי אומר]: אמנם צריך לומר כן, ואי [ואולם אם] לא אמר — בכל זאת כשר הגט בדיעבד, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהגט פסול.

ג שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — פסול. ושואלים: הי [באיזה] חציו של הגט מדובר? אלימא [אם תאמר] שראה השליח שנכתב חציו הראשון, והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אפילו לא כתב בו אלא שיטה (שורה) אחת לשמה, שוב אינו צריך לבדוק! אלא אמר רב אשי: שראה שנכתב חציו אחרון ואינו מעיד על חציו הראשון, שעליו בעיקר הוא צריך להעיד.

ד שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול. אמר רב חסדא: ואפילו היו שנים מעידים על חתימת יד העד השני ומקיימים אותה בחתימתו — פסול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הרי לכאורה יש לנו את עדות השליח שהיא מועילה לעד אחד, וקיום שלם של חתימת העד השני!

אלא הטעם הוא: או שיהיה כולו בקיום הגט, שיקיימו את הגט כפי שעושים בכל קיום שטרות, שמעידים שניים על חתימות שני העדים שבגט, או כולו בתקנת חכמים, שיש לומר על כולו בשלימות "בפני נכתב ובפני נחתם".

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו אמר אותו חד [אחד] היה כשר, שהרי אם השליח היה אומר שהוא מכיר את חתימת העד השני היה די בכך, השתא דאיכא תרי [עכשיו שיש שני עדים] האומרים כך הרי הוא פסול? אלא אמר רבא: יש לומר אפילו