אי [אם] משום כריתות דאית [שיש] בה בתורה, שהרי כתובה בה הפרשה של "וכתב לה ספר כריתות", אולם גם זה אינו מועיל — שכן הא בעינא [הרי צריכים אנו] בדיני הגט "וכתב לה" (דברים כד, א), כלומר, לשמה של האשה המתגרשת, וליכא [ואין] דבר זה בספר תורה.

וכי תימא [ואם תאמר], ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא [נחשוש שמא הקדים ונתן לו זוז כסף לסופר מתחילה] כאשר כתב את הספר, ואמר לו לכתוב את פרשת כריתות שבספר לשם אשתו, אולם הא בעינן [הרי צריכים אנו] בדיני הגט שיהיו כתובים בו גם דברים אחרים, ואם אין אותם הדברים כתובים — הרי הגט פסול. ואפילו כתובים הם אלא ששינה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה — הרי זה גט פסול, הרי שכשרותו של הגט תלויה בכך והרי ליכא [אין] בכל בספר תורה כל שם.

ושואלים: אם כן, ורב יוסף מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? הרי פשוט שאי אפשר לחשוש שספר תורה ישמש כגט! ואומרים: השמיע לנו שאין מי מילין על גבי מי מילין. וזהו החידוש שבדבר, שאין חוששים כלל לכך.

א אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס, שחזר וכתב על גבי אותם הדברים לשמה, באנו בזה למחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה הסופר הכותב ספר תורה צריך לכתוב את השם (שם הויה), אבל הוא טעה ונתכוין לא לכתוב שם הויה אלא את השם "יהודה", ואולם טעה גם אז בכתיבה ולא הטיל בו דל"ת, ואם כן, נמצא שכתב שם הויה וכתבו במקום הראוי לו, אלא שכתב אותו שלא לשם כוונת כתיבת שם קודש, אלא כשם אדם — מעביר עליו קולמוס, כלומר, כותב שוב על גבי הכתוב ומקדשו בכוונה שהפעם הוא כותב את השם לשמו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר כשכותב אותו כך. ואם כן לדעת ר' יהודה גם גט שהעביר על הכתוב בו קולמוס לשמה כשר, ולדעת חכמים הוא פסול.

אמר רב אחא בר יעקב: דילמא [שמא] לא היא, כלומר, שמא אין זה אותו עיקרון, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] בענין כתיבת השם שאין זה כשר, אלא משום דבעינא [שצריכים אנו] לקיים בדבר שבקדושה כגון זה — בכתיבת ספר תורה — "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, כ) וליכא [ואין כאן], שהרי בוודאי אין זה דבר נאה ("אנוהו") כשהוא חוזר וכותב את השם בפעם השניה לשמה, אבל הכא [כאן] בגט — לא, משום שבגט אין צורך בכתיבה שיש בה נוי, ושמא העברת קולמוס תועיל בגט גם לדעת חכמים.

ב אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא [יכול אני לפסול את כל הגיטין שבעולם], שאם היו רוצים לעמוד ולדקדק בכמה דברים, הרי רוב הגיטין הכתובים אפשר היה לפסול אותם. אמר ליה [לו] רבא: מאי טעמא [מה הטעם], משום מה היית יכול לפסול אותם? אילימא [אם נאמר] משום דכתיב [שנאמר] בתורה: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א), והכא [וכאן] ברוב הגיטין שבעולם איהי קא כתבה ליה [היא כותבת לו], שכן המנהג הוא שהאשה היא זו שנותנת שכר לסופר לכתוב את הגט. אולם בכך אין קושי, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן [ושמא הקנו לו חכמים] את הגט, למרות שלא הוא עצמו כתבו!

ואלא תאמר שהוא משום דכתיב [שנאמר]: "ונתן" (שם), שיהא הדבר הניתן בעל ערך, והכא [וכאן] ברוב גיטין שבעולם לא יהיב [נותן] לה מידי [דבר] — גם על זה יש להעיר דלמא [שמא] נתינת גט היא הנתינה האמורה בתורה ולא נתינת דבר שיש לו ערך! תדע שאין צורך בנתינה של דבר בעל ערך לצורך הגירושין, שכן שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: גט שכתבו על דברים שהם איסורי הנאה אף על פי שחומר הגט אסור בהנאה והוא חסר ערך ממוני כלשהו — מכל מקום הגט עצמו כשר.

ג גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: גט שכתבו על איסורי הנאה — כשר. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין הדברים הללו במשנה, שכותבים את הגט על העלה של זית, והרי עלה של זית חסר כל ערך! משמע שאין צורך שהגט עצמו יהיה בעל ערך כלשהו, ואף איסורי הנאה אף שאין להם ערך כלל, ראויים שגט ייכתב עליהם. ודוחים: דילמא שאני [שמא שונה] עלה של זית, משום דחזי לאיצטרופי [שהוא ראוי להצטרף], שאמנם העלה הזה עצמו שווה פחות משווה פרוטה, אבל יש לו ערך כלשהו, שאם אוספים עלים רבים אפשר להשתמש בהם למטרה מסויימת ויש להם ערך, אבל איסורי הנאה הם חסרי ערך לחלוטין, אף בכמות רבה.

ובאותו ענין מביאים, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה — כשר. נפק [יצא] לוי, דרשה, את ההלכה הזאת, משמיה [משמו] של רבי ולא קלסוה [שיבחו אותו], דרש אותה אחר כך משמיה דרבים [משם רבים] כסתם הלכה, וקלסוה [ושיבחו אותו]. ולמדים ממה ששיבחוהו: אלמא [מכאן] שהלכתא כותיה [הלכה כמותו], ומשום כך כשאמר את הדברים בשם רבי בלבד ואפשר היה לחשוב שזו דעת יחיד שאינה כהלכה — לא שיבחוהו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בתורה בענין הגט: "וכתב לה ספר כריתות "ויש בכך הדגשה: ולא חקק. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שחקיקה לאו [לא] כתיבה היא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: עבד שיצא לחירות בשטר שחרור שהיה בכתב שחקוק על גבי טבלא (לוח), או על גבי פינקס — יצא לחירות על ידי קבלת הטבלה או הפינקס הללו, אבל לא יצא לחירות בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי (בגד רקום). שאם רקם עליהם האדון את כתב השיחרור ונתנו לו — אין זה נחשב לכתיבת שטר. על כל פנים, כתב שעל גבי פינקס הריהו כתב חקוק, ובכל זאת יוצא בו לחירות!

אמר עולא אמר ר' אלעזר, לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שחקיקה אינה נחשבת כתיבה, מדובר באופן שחק (חקק) את התוכות. שחקק את צורת האותיות על ידי זה שגילף מבחוץ, ועל ידי כך נוצרה צורת אות, שאין זו נקראת כתיבה משום שגוף האותיות עצמן לא נכתב. ואילו הא [זה] שחקיקה נחשבת לכתיבה, מדובר באופן שחק (חקק) יריכות, שחקק ולחץ את צורת האותיות עצמן מצידו האחד של החפץ עליו הן צריכות להיכתב ונמצאו בכך בולטות מצידו האחר, ובמקרה כזה כתב גמור הוא.

ושואלים: ואם הוא חוקק רק תוכות — לא? אין זה נחשב לכתיבה? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לא היה כתבו של הציץ שבראשו של הכהן הגדול שוקע, שלא היה חרוט בו, אלא בולט, כלומר, האותיות היו בולטות ממנו כדינרי זהב. והא [והרי] האותיות שעל גבי דינרי זהב תוכות הן, שהאופן שבו נעשה הכתב בדינרי זהב הוא באופן של חקיקת תוכות על ידי לחץ על סביבות האותיות, ומשמע שגם זו נקראת כתיבה!

ומשיבים: הכוונה היא כדינרי זהב, אבל לא כדינרי זהב לגמרי; כדינרי זהב הכוונה — שבולט הכתב, ולא כדינרי זהב — שאילו התם [שם] בדינרי זהב חוקק תוכות, הכא [כאן] בציץ, החקיקה היתה חקיקת יריכות, שהיו חורטים ולוחצים את האותיות מהצד האחורי של הציץ ונמצאות האותיות בולטות מלפניו, וכתיבתו היתה כתיבת אותיות ממש.

ובאותו נושא, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האם רושמא (החותם) היוצר את פני המטבע, האם הוא מיחרץ חריץ [חורץ] את הרקע בתוך הזהב וצורת המטבע נוצרת מאליה, או כנופי מכניף [אוסף, מכניס את הזהב לתוכו], שהמתכת נלחצת כלפי המקום החלול שבחותם, ואז נוצרות האותיות? אמר ליה [לו]: מיחרץ חריץ [חורץ הוא].

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: לא היה כתבו של ציץ שוקע, אלא בולט כדינרי זהב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהחותם רק מיחרץ חריץ [שעושה רק חריץ] —