זקן שאני [שונה], שהיה זה זקן = חכם, דידע לאקנויי [שיודע להקנות] במקרה כזה, מה שאין כן אשה.

אלא אמר רבא: יש לפתור את הבעיה מהכא [מכאן], ממה ששנינו: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שאחרי שנחתם שטר ההלוואה הוסיף הערב בכתב ידו שהוא ערב לפרעון החוב — גובה המלווה מן הערב רק מנכסים בני חורין אבל לא מנכסים משועבדים, שהם נכסים שהיו של הערב ונמכרו לאחר לאחר חתימת הערבות, שכיון שלא היו עדים על הערבות של ערב זה, נחשב הדבר כעין הלוואה בעל פה, שאין נגבית אלא מנכסים בני חורין. וההוכחה היא מכך, שאם אין המלווה מקנה את השטר לערב על מנת שיחתום בו, כיצד בכלל חל שעבוד כלשהו על ידי כתב זה? הרי גוף הכתב אינו שייך לערב והשטר שייך למלווה!

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושי שבדבר]? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי [שמא גבר שונה, שהוא יודע להקנות], ואולם השאלה שלנו היתה לגבי אשה! אלא אמר רב אשי: יש להביא ראיה מהכא [מכאן], ממה ששנינו: יכולה אשה שתהא כותבת בעצמה, או נותנת לסופר שיכתוב עבורה את גיטה, ונותנת אותו לבעלה על מנת שיתנו לה, וכן האיש כותב את שוברו (הקבלה שתתן לו האשה לאחר שתקבל את המגיע לה בכתובתה), משום שלא הכתיבה היא הקובעת, שאין קיום הגט אלא בחותמיו, כלומר, בעדים שעליו. מכל מקום אפשר ללמוד מכאן לענייננו שאשה יודעת להקנות כראוי את גוף הגט שעתידה לחזור ולקבל מבעלה.

א אמר רבא: כתב לה, לאשתו, גט ונתנו, לגט זה, ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על העבד הזה — קנאתהו, את העבד, בשטר המתנה ומתגרשת בו, בגט שבידו, שאנו אומרים שהעבד נחשב כקרקע שלה, וכאילו ניתן הגט לרשותה באותה שעה וקנאתו בקנין חצר.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] יהיה הדין כך? הלא חצר מהלכת היא העבד, וחצר מהלכת לא קנה! שרשותו של אדם קונה לו רק כאשר היא קבועה, ולא כאשר אינה כזו, והעבד גם אם דינו כקרקע לשאר דברים — הרי הוא כחצר מהלכת! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן בעבד עומד, והאמר [ואולם הרי אמר] רבא: כל שאילו היה מהלך באותה שעה לא קנה, גם אם היה עומד ויושב — לא קנה! ואומרים: והלכתא [והלכה זו] יכולה להתקיים במקרה שהיה העבד כפות ואינו יכול לזוז ממקומו, שאז אינו בגדר חצר מהלכת, ואז האשה קונה אותו ואת הגט שבידו.

ועוד אמר רבא: כתב לה, לאשתו גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על החצר — קנאתהו לחצר, ומתגרשת בגט הנמצא בו.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני דבריו אלה של רבא, גם בעבד וגם בקרקע, ואינם יכולים להילמד זה מזה, ומה ההבדל? — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בעבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא על ידי עבד יכול להקנות כך, אבל במקרה של חצר — ליגזר [יש מקום לגזור] שלא יהיה זה גט, משום מקרה אחר של חצרה הבאה לאחר מכאן. שיטעו אנשים להכשיר גם אם הניח הבעל גט במקום מסויים שאינו שלו, ואחר כך קנתה האשה את המקום הזה. ואולם אין זה גט, משום שבשעה שהניח הבעל את הגט באותה חצר לא היתה זו חצר שלה, ולא הוא זה שבסופו של דבר נתן לה את החצר עם הגט בתוכה. ולכן השמיע לנו שאין גוזרים גזירה זו.

ומצד שני: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רבא חצר בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] דוקא על ידי חצר מתגרשת באופן זה, אבל בעבד — ליגזר [יש מקום לגזור] בעבד כפות אטו [משום] עבד שאינו כפות, ונאמר שאף בכפות אינו גט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הרי זה גט.

אמר אביי להקשות על רבא: מכדי [הרי] חצר מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבתה]? מאיזה ריבוי במקרא למדנו שאשה מתגרשת גם אם ניתן הגט בחצירה? ממה שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד, א) ואנו אומרים שלאו דווקא בידה ממש, אלא כל דבר שהוא ברשותה.

אולם כיון שהלימוד הוא מ"ידה", והחצר נחשבת כהרחבה של ידה, צריך להשוות את החצר ליד גם בדין אחר; מה ידה דאיתא [שישנה, שמועילה] ומתגרשת בה בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה צריך להיות דאיתא [שישנה] בין מדעתה ובין בעל כורחה. והא [והרי] מתנה — מדעתה איתא [ישנה], ואילו בעל כורחה ליתא [אינה] שהרי אם לא תרצה לקבל את המתנה — אין זו מתנה. ואם כן, חצר זו שמקנה הבעל לאשה בדרך מתנה אינה דומה לידה ולא תועיל לקנות עימה את הגט!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: לדברי אביי, והא [והרי] שליחות לקבלה, אם שולחת האשה שליח לקבל עבורה את הגט, שמדעתה איתא [יש] שליחות כזו, ואילו בעל כורחה ליתא [אין], שהרי אין אחר יכול למנות שליח לקבלת הגט מלבד האשה, ובכל זאת קא הוי [הריהו] שליח לקבלה! ומשמע אם כן שאין עומדים על כך שתהיה השוואה שלימה לידה!

ואביי טוען כנגד זה: אטו [וכי] דין שליחות מ"ידה" איתרבי [נתרבה]? שדין שליחות אינו נלמד מהריבוי של "ידה", אלא משינוי המילים, שלא נאמר בכתוב "ושלח את אשתו ", אלא "ושלחה" (דברים כד, א), איתרבי [נתרבה], ללמד שגם האשה יכולה לשלוח שליח לקבל את הגט. ואם כן, דין שליחות שמקורו אחר אינו קשור להגבלות שיש בדין יד, אך חצר צריכה שתהיה בין מדעתה ובין בעל כורחה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: שליחות לקבלה נמי אשכחן [גם כן מצאנו] שהיא יכולה להיות בעל כורחה, כיצד? שכן אב מקבל גט לבתו כשהיא קטנה בעל כורחה, ואם כן, יש גם בשליחות לקבלה ענין של קבלה בעל כורחה, ואם כן הריהי דומה לידה.

ב שנינו במשנה שיכול הבעל לכתוב גט גם על העלה של זית ועל הקרן של פרה ועל יד של עבד, ונותן לה את העבד או הפרה. ושואלים: בשלמא [נניח] בענין יד של עבד