ואם לא רצה האב — אינה מקודשת. משמע שבמקום שתולה בדעת אחרים סבור ר' שמעון שיש ברירה, שהרי לפי רצון האב מתברר אם היו אלה קידושין, או לא!

אמר ליה [לו] רבא לרב משרשיא: בין לשיטת ר' יהודה בין לשיטת ר' שמעון, לא שנא [אינו שונה] אם היה תולה בדעת עצמו, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה תולה בדעת אחרים — בכל מקרה אית להו [יש להם, הריהם מקבלים] את העיקרון של ברירה,

והתם [ושם] במקרה של קונה יין מן הכותי אין הם אוסרים מחמת שהם סבורים שאין ברירה, אלא כדקתני טעמא [כפי ששנה שם את הטעם] במפורש: אמרו לו אותם חכמים לר' מאיר: וכי אי (אין) אתה מודה, שיש לחשוש שמא יבקע הנוד לאחר שישתה חלק מן היין, ויישפך כל מה שנשאר בתוכו בלא שהפריש דבר, ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ולכן גזרו מחשש שלא יגיע הדבר כלל לידי ברירה, ולא משום שאין הם מקבלים באופן כללי את העיקרון של ברירה. אמר להם ר' מאיר: אין אני חושש לאפשרות כזו, אלא לכשיבקע אכן תיווצר פה בעיה. ומכל מקום, לכל הדעות כאשר יפריש תהא הפרשתו מועילה מטעם ברירה.

א משנה סופר הכותב טופסי גיטין, שהוא כותב את הנוסח הכללי הקבוע של הגט ומכין אותו מראש, כדי שאם יבוא אדם אליו ויבקשו לכתוב עבורו גט יצטרך להוסיף רק את הפרטים המיוחדים, צריך שיניח פנוי את המקום בגט בו ייכתב שם האיש, וכן את המקום בו ייכתב שם האשה, וכן את מקום הזמן בו נכתב הגט.

ואם הסופר כותב טפסים של שטרי מלוה — צריך שיניח מקום שם המלוה, מקום שם הלוה, מקום המעות (סכום הכסף של ההלוואה), ומקום הזמן בו נעשה ההלוואה.

ואם כותב הסופר טפסים של שטרי מקח, שטרי מכירה של קרקע — צריך שיניח מקום בשטר בו ייכתב אחר כך שם הלוקח, ומקום שם המוכר, מקום סכום המעות, מקום השדה שאותו קונה, ומקום הזמן בו נקנה השדה, וכל זה עשו מפני התקנה כאשר יבואר בגמרא.

ר' יהודה פוסל בכולן, בכל השטרות הללו אם נכתבו מראש טפסיהם בלבד. ואילו ר' אלעזר מכשיר בכולן, חוץ מגיטי נשים, שהרי בהם נאמר: "וכתב לה" (דברים כד, א) — לשמה, ואינו יכול לכתוב מראש אף חלק מן הגט בלי שיידע לשם מי נכתב הגט, שהרי אין זו כתיבה לשמה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: צריך הסופר שיניח בטופס הגט אף מקום לכתיבת הנוסח: "הרי את מותרת לכל אדם", שהוא עיקרו של הגט, וסתם משנתנו שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], הם העושים את הכריתות שבגט, את גמר הגט, ובעינן [וצריכים אנו] שתהיה כתיבה של עיקר הגט לשמה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו דברי שמואל שמשנתנו כשיטת ר' אלעזר, גם כאן לענין כתיבת טופסי גיטין וגם במשניות שבפרק הקודם לענין כתיבה במחובר לקרקע, ובענין כתיבת גט על ידי חרש שוטה וקטן.

דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו, את המשנה הראשונה] שאין כותבים על המחובר, הייתי אומר שדווקא בההיא [באותה] המשנה הוא דאיכא לאוקמה [שיש להעמידה, להסבירה] כשיטת ר' אלעזר, כיון דקתני [ששנה] שם בלשון "אין כותבין" וקתני [ושנה] בה "כתבו", שעיקרו של הגט בכתיבה,

אבל סיפא [בסוף המשנה האחרת] בענין כתיבת הגט על ידי פסולים, שהתיר שיכתבו, דקתני [ששנה] ואמר טעמו "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", אימא [אמור] ששיטת ר' מאיר היא, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], הם הגומרים את הכריתות שבגט, ולכן היה צריך לומר שאלו דברי ר' אלעזר.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] כך בההיא [באותה] משנה, אפשר לומר: ההיא נמי איכא לאוקמה [אותה גם כן אפשר להעמיד] כר' אלעזר כפי שהסברנו שמדובר בכתיבה של הטופס, והכוונה ב"חותמיו" היא לעדי מסירה, אבל הא [משנה זו] שלנו אימא [אמור]: מדסיפא [מכיון שסופה] שיטת ר' אלעזר הוי [הוא] ועליה נזכר שמו — רישא לאו [תחילתה אינה] כשיטת ר' אלעזר, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר לגבי שלוש המשניות.

ג שנינו במשנה: מפני התקנה. ושואלים: מאי [מהי] תקנה זו? אמר ר' יונתן: מפני תקנת סופר, שיוכל להכין לעצמו מראש טפסים כאלה, כדי שאם יבוא אליו לקוח, לא יצטרך לכתוב את הגט במהירות. ושיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], ולפי שיטה זו בדין הוא שאפילו טופס נמי [גם כן] לא לכתוב [יכתוב], משום שלכתחילה ראוי שייכתב גם הוא לשמה, ומשום תקנת סופרים שרו רבנן [התירו חכמים].

ד עוד שנינו במשנתנו: ר' יהודה פוסל בכולן, אף בשאר שטרות, אם לא נכתב השטר כולו לצורך אותו ענין. ומסבירים שר' יהודה גזר פסול על כתיבת טופס אטו [משום] החשש שמא יבואו מתוך כך גם לכתוב מראש גם תורף שהוא עיקרו של השטר. וכן גזר בשאר שטרות שאין בהם ענין של "לשמה" אטו [משום] גיטין.

ה עוד שנינו במשנתנו: ור' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים. ומסבירים את טעמו: טופס אטו [משום] תורף גזר, ולכן אמר שאין כותבים טופס של גט, אבל שטרות אטו [משום] גיטין לא גזר, וסבור ששאר שטרות, מכיון שאינם צריכים כתיבה לשמה, יכול לכותבם מראש.

ו על מה ששנינו בסוף המשנה שר' אלעזר פוסל משום שנאמר "וכתב לה" — לשמה, מקשים: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] "וכתב לה" שמשם נלמד דין לשמה בגט — אתורף [על ענין התורף] הוא דכתיב [שנאמר] הדבר, ולא על הטופס של הגט, ומה שייך דבר זה לענייננו?

אלא אימא [אמור]: ר' אלעזר פוסל בטופס משום שנאמר בתורף "וכתב לה" — לשמה, שכיון שכתיבת תורף לשמה היא מן התורה — גזר ר' אלעזר אף על כתיבת הטופס.