משום חינא [חן] אקילו רבנן גבה [הקילו חכמים אצלה], שתיקנו כמה תקנות לגבי כתובה לטובת הנשים כדי להוסיף בכך חן לנשים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כן בענין זה.

א שנינו במשנה שנמנעו מלהשביעה, את האלמנה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] נמנעו? אילימא [אם תאמר] משום מה שאמר רב כהנא, שאמר רב כהנא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני (בשנות) בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו את הדינר בכד של קמח, ובטעות אפאתו בפת עם הקמח, ונתנתו, את הפת, לעני בצדקה,

לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה ליה [לו]: יהנה (יועיל, יפעל) סם המות באחד מבניה של אותה אשה (כלומר, שלה) אם נהניתי מדינרך כלום! אמרו: לא היו (עברו) ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה מי שנשבע באמת — כך נענש על טעותו, הנשבע על שקר — על אחת כמה וכמה.

ושואלים תחילה לגופו של דבר: מאי טעמא איענשה [מה טעם באמת נענשה] הלא נשבעה באמת ולא נהנתה מן הדינר? ומשיבים: דאישתרשי [שהרוויחה] לה מקום דינר, שהרי במקום שתפס הדינר בעיסה לא נתנה קמח, ונמצא שבכל זאת היתה לה הנאה כלשהי מדינר זה.

ושואלים: ואם כך הדבר, שנהנתה מדינר זה, מאי [מה פירוש] "מי שנשבע באמת"? והרי נתברר שדבריה אינם נכונים! ומשיבים: הכוונה היא כמי שנשבע באמת, שהרי כוונתה היתה לומר אמת. ומכל מקום בגלל טעות קלה — נענשה האשה עד כדי כך. ואפשר להבין מתוך מעשה זה שמפני שחששו שמא אף בגלל טעות יכול אדם להיענש כל כך על שבועתו, לכן אמרו במשנה שנמנעו מלהשביע את האלמנה.

ואולם, אי [אם] משום הא [סיבה זו], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] אלמנה? אפילו גרושה נמי [גם כן] לא תישבע, אלמה [מפני מה] אמר ר' זירא אמר שמואל: לא שנו אלא אלמנה, אבל גרושה משביעין אותה! ואם כן, מדוע לא יחששו גם בה?

ומשיבים: אלמנה שאני [שונה] שחוששים אצלה יותר לשבועת שקר, ומדוע? — דבההיא [שבאותה] הנאה דקא טרחה קמי דיתמי [שהיא טורחת לפני היתומים] שאין להם אב ומטפל, והיא עושה זאת במקומו, אתיא לאורויי היתרא [באה להורות היתר לעצמה] במה שלקחה ונהנתה קצת מן הדברים, ויש חשש שתישבע לשקר, שתחשוב שמה שלקחה כבר החזירה ליתומים באופן אחר.

ב אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא שנו שאין משביעים את האלמנה אלא בבית דין שנשבעים בו שבועה חמורה, ומחזיק הנשבע חפץ של קדושה בידו ונשבע בשם ה', אבל חוץ לבית דין שאין זו דרך השבועה — משביעין אותה. ושואלים: איני [האמנם כך הוא]? והא [והרי] רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה] משום שנמנע מלהשביעה, ומשמע שלא השביעוה אף מחוץ לבית דין! ומשיבים: אכן קשיא [קשה].

בעיר סורא מתנו הכי [היו שונים כך] שכך היא דעת רב ושמואל. ואולם בעיר נהרדעא מתנו הכי [היו שונים כך], אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין — משביעין אותה. ורב אמר: אפילו חוץ לבית דין נמי [גם כן] אין משביעין אותה.

ומסבירים: רב הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כלל כתובה לארמלתא [לאלמנה]. ושואלים: וליאדרה [ושידיר אותה] את האלמנה במקום שבועה וליגבייה [ושיגבה אותה], את הכתובה, כפי שאמרו במשנה שתהיה נודרת ליתומים במקום שבועה! ומשיבים: בשני [בשנותיו, בזמנו] של רב קילי נדרי [היו קלים הנדרים] בעיני הבריות, ורב חשש שמתוך הזלזול בנדרים עלולות הנשים לנדור נדרי שווא, ונמצאות הן עוברות על איסור והיתומים מפסידים את המגיע להם.

מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת אלמנה שבאה לפני] רב הונא וביקשה להיפרע כתובתה מהיתומים, אמר לה: מה אעביד ליך [אעשה לך], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה]. אמרה ליה [לו] האלמנה: מידי הוא טעמא [מהו הטעם] שלא להגבות כתובה — אלא דלמא נקיטנא מידי [שמא לקחתי משהו] מכתובתי, נשבעת אני חי ה' צבאות אם (שלא) נהניתי מכתובתי כלום! אמר רב הונא: מודה רב בקופצת ונשבעת, שאף על פי שאמרו שלא תישבע לכתחילה, מכל מקום אם נשבעה סומכים על כך ותגבה כתובתה.

ועוד מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת אלמנה שבאה לפני] רבה בר רב הונא לתבוע כתובתה, אמר לה: מאי אעביד ליך [מה אעשה לך], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה], ואבא מרי [ואבי מורי] לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה].

אמרה ליה [לו]: אם כן הב [תן] לי מזוני [מזונות] שאוכל מנכסי בעלי כל עוד איני נישאת לאחר. אמר לה: מזוני נמי לית ליך [מזונות גם כן אין לך], שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין — אין לה מזונות מאותה שעה, שלא הבטיח לה הבעל מזונות בזמן אלמנותה אלא כל זמן שהיא נמנעת מלהינשא לאחר. וכיון שתובעת כתובתה — משמע שרוצה עכשיו להינשא.

כעסה האשה ואמרה ליה [לו]: אפכוה לכורסיה [שיתהפך כסאו], כלומר, שירד מגדולתו, כבי תרי עבדא [כשתי דעות חלוקות הוא עושה] לי! ומפני שחשש רבה בר רב הונא מן הקללה, הפכוה לכורסיה [הפכו בפועל את הכסא] על פניו ותרצוה [והעמידו אותו] כדי שתתקיים הקללה בכך באופן מילולי, ואפילו הכי [כך] לא איפרק מחולשא [ניצל מחולשה, מחולי] בגלל קללה זו.

באותו ענין מסופר: אמר ליה [לו] רב יהודה תלמידו של שמואל, לרב ירמיה ביראה [מבירי]: במקרה שבאה אלמנה, אדרה [הטל עליה נדר] בבית דין, ואשבעה [והשבע אותה] חוץ לבית דין, וליתי קלא וליפול באודני [ושיבוא הקול ושיפול באוזניי] שאני רוצה לשמוע שנעשה הדבר, דבעינא כי היכי דאעביד בה [שאני רוצה שאעשה בזה] מעשה להגבות כתובה לאלמנה, ולהוציא מדברי תלמידי רב שאין מגבים כלל כתובה לאלמנה.

ג גופא [לגופה] של ההלכה ששנינו במשנתנו שאין משביעים בבית דין אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתומים, אמר ר' זירא אמר שמואל: לא שנו אלא אלמנה, אבל גרושה — משביעין אותה.

ושואלים: ואם כן יוצא שגרושה דאדרה [שרק הדירו אותה בנדר] ולא השביעוה לא מועיל הדבר, ואינה גובה כתובה על סמך הנדר? והא [והרי] שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] מכתב זה של פסק דין: "איך פלוניתא [פלונית] בת פלוני קבילת גיטא מן ידא [קיבלה גט מידו] של אחא בר הידיא דמתקרי [שנקרא] "איה מרי", ונדרת ואסרת [ונדרה ואסרה] פירות שבעולם עלה [עליה] אם לא קבילת [קיבלה] מכתובתה אלא גלופקרא (מעיל) אחד, וספר תהלים אחד, וספר איוב, וממשלות (ספר משלי) שהיו בלואים,