ומשיבים: דמדרינן ליה [שמדירים אותו] ברבים. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שנדר שהודר ברבים — אין לו הפרה, כלומר, התרה על ידי חכם. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש לו הפרה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: דמדרינן ליה [שאנו מדירים אותו] על דעת רבים, שבלי דעתם אינו יכול להתיר. שאמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שנדר שהודר ברבים — יש לו הפרה, אבל אם הודר על דעת רבים — אין לו הפרה.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא לדבר הרשות, אבל אם היה זה לצורך דבר מצוה — יש לו הפרה. כי [כמו] באותו מעשה בההוא מקרי דרדקי [מלמד תינוקות אחד] דאדריה [שהדיר אותו] רב אחא על דעת רבים שלא ילמד יותר, משום דהוה פשע בינוקי [שהיה פושע בילדים], שהיה מכה אותם יותר מדי, ולבסוף אהדריה [החזיר אותו] רבינא למישרתו, משום שלא אישתכח [נמצא] מלמד אחר דדייק כוותיה [שהיה מדייק כמותו].

א שנינו במשנה: והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. ושואלים: האם הטעם לחתימת עדי הגט הוא מפני תיקון העולם? הלא דאורייתא [מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר]: "וכתוב בספר וחתום והעד עדים"(ירמיה לב, מד)!

אמר רבה: לא צריכא [נצרכה] אלא לשיטת ר' אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], כלומר, שעיקר השלמתו של הגט היא דווקא בעדי מסירה, ואינו תלוי בעדי חתימה, מכל מקום תקינו רבנן [תיקנו חכמים] עדי חתימה מפני תיקון העולם, ומדוע? — דזמנין דמייתי סהדי [שפעמים שמתים העדים], אי נמי זימנין דאזלי [או גם כן פעמים שהם הולכים] למדינת הים ויש אחרי כן ערעור על הגט, ואין לפנינו עדים שיוכלו לסלק את הערעור. וכאשר חתימותיהם של העדים מצויות אפשר לקיים את הגט על פי כתב ידם.

רב יוסף אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא לפי שיטת ר' מאיר שעדי חתימה הם הנותנים את התוקף לגט, ניתן להבין את הדבר, וכך צריך לפרש: התקינו שיהא עדים מפרשין שמותיהן בגיטין ואינם מסתפקים בחתימה סתם מפני תיקון העולם.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בראשונה היה כותב רק "אני פלוני חתמתי עד", אם כתב ידו יוצא ממקום אחר ואפשר להשוותו לחתימתו על הגט — כשר, ואם לאו — פסול, ואף שייתכן שהיה זה עד כשר, ונמצאו נשים מתעגנות.

אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו, שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם, שיכתוב "פלוני בן פלוני" וכל סימנים שיש לו, שאפשר יהיה לברר מי הם העדים, ולקיים על ידי זה את הגט.

ושואלים: ובסימנא לא [ובסימן אין] די, וחייב לחתום את שמו במלואו? והא [והרי] רב צייר כורא [היה מצייר דג] במקום חתימה, ור' חנינא צייר חרותא [ענף דקל], רב חסדא היה מצייר את האות סמך, ורב הושעיא את האות עין, רבה בר רב הונא צייר מכותא [מפרש]! ומשיבים: שאני רבנן, דבקיאין סימנייהו [שונים חכמים, שהכל מכירים את סימניהם].

ושואלים: מעיקרא במאי אפקעינהו [מתחילה במה פירסמו] את סימניהם אלה? ומשיבים: בדיסקי [במכתבים], שלא היה צורך משפטי בחתימה בהם, וכיון שנודע שכך הם חותמים, יכלו להסתמך על חתימתם בסימן בלבד גם בשטרות.

ב שנינו במשנה שהלל התקין פרוסבול. תנן התם [שנינו במשנה שם]: פרוסבול אינו משמט, החוב אינו נשמט על ידו בשנת השמיטה. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה סמוך לשנת השמיטה, שחששו שהלווה לא יפרע את חובו, וכסף ההלוואה לא ישוב למלווה, ועברו על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" (דברים טו, ט), עמד והתקין פרוסבול, שאפשר יהיה לגבות את החוב גם בשמיטה, ועל ידי כך המשיכו אנשים להלוות.

וזה הוא גופו של פרוסבול, כלומר, זהו עיקרו של שטר זה: מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינין שבמקום פלוני את חובותי, שכל חוב שיש לי אצל פלוני הואיל ונמסר לבית דין, שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמים למטה, או העדים ודי בכך.

ושואלים: לגופו של דבר, ומי איכא מידי [והאם יש דבר] דמדאורייתא משמטא [שמן התורה משמטת] שביעית את החוב, והתקין הלל שלא משמטא [תשמט]? אמר אביי: מדובר בשביעית בזמן הזה, בזמננו, וכשיטת רבי היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר בפרשת שמיטת כספים: "וזה דבר השמטה שמוט" (דברים טו, ב), בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. וכיון ששתי השמיטות הוקשו זו לזו, נלמד: בזמן שאתה משמט קרקע כשהיובל נוהג — אתה משמט כספים, בזמן שאי (שאין) אתה משמט קרקע, כגון בזמן הזה שבטל היובל — אי (אין) אתה משמט גם כספים,