או דלמא [שמא] די כשהם קצובין על מנת לגבות עבורם ממשועבדים, ואף על פי שאינן כתובים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה דאיתמר [שנאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה בחיי האב ונטלה עישור נכסים, שכך היא הדרך שהאב נותן עשירית מנכסיו לבנותיו לצורך הנדוניה שלהן, ולא הספיקה שניה לגבות עישור נכסים עבור עצמה עד שמת הבן, ונפלה איפוא הירושה לשתיהן והן מתחלקות בה.

אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה, כלומר, השניה הפסידה את עישור הנכסים, ואינה זכאית לדרוש שקודם תיטול עישור נכסים, כמו אחותה, ורק אחר כך תחלוקנה שתיהן בשווה בנשאר. ואמר לו ר' חנינא: הלא גדולה מזו אמרו: שגם אם מכר האב את הנכסים מוציאין מן הקונה לצורך פרנסה (נדוניה) של הבנות ואף שאין מוציאין למזונות, ונמצא שאף לגבי לקוחות זרים נחשבים הנכסים כמשועבדים לפרנסת הבת, ואם כן בוודאי חל שיעבוד זה גם לגבי ירושת הבת האחרת, ואת אמרת [ואתה אומר] כי השניה ויתרה?

ולענייננו נלמד מכאן: והא [והרי] פרנסה שהזכיר ר' חנינא דמיקץ קייצא [שהיא קצובה], שיש לה שיעור מסויים, מיכתב לא כתיבא [ואינה כתובה], וקא [והריהי] מוציאה מנכסים משועבדים!

ודוחים: שאני [שונה] פרנסה, כיון דאית [שיש] לה קלא [קול, פירסום], שאם מת אדם והניח אחריו בנות, הכל יודעים שחלק מנכסיו משועבד לפרנסת הבנות, כמאן דכתיבא דמי [כמו שהיתה כתובה נחשב הדבר ].

מתיב [מקשה] רב הונא בר מנוח: שנינו שאם נישאה אשה לאיש, והתנתה עימו שיפרנס את בתה מנישואין קודמים, ונתגרשה ונישאה לאיש אחר והתנתה עימו תנאי זהה, כך שאותה בת חורגת מקבלת את פרנסתה משני הבעלים, אם מתו הבעלים — בנותיהן שלהם, אף מאותה אשה, נזונות רק מנכסים בני חורין שהותירו אחריהם, וכפי ששנינו במשנתנו, ואילו היא, הבת החורגת,

נזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ומכאן קשה לשתי השיטות, שהרי מוציאים למזונותיה של אותה בת, אף שאינם כתובים ושאינם קצובים.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשקנו מידו, שעשו קנין על תנאי זה, והרי זה כאילו נכתב הדבר ונתפרסם, ונשתעבד הרכוש למזונות הבת.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מדובר במשנה, שעשו קנין, אם כן בנות נמי [גם כן], הואיל ועשו קנין — הרכוש משועבד אף למזונותיהן! ודוחים: מדובר באופן שקנו לזו, לבת החורגת, ולא קנו לזו לבתו שלו.

ושואלים: מאי פסקא [מה הפסק] מדוע ראית לחתוך את הדברים ולפרש שדווקא כך היה מעשה? ומסבירים: בת אשתו דהואי [שהיתה] בשעת קנין — מהני [מועיל] לה קנין, בתו שלא הואי [היתה] בשעת קנין אלא נולדה לו מאשה זו לאחר מכן — לא מהני [מועיל] לה קנין.

ומקשים: מי לא עסקינן דהוו תרוייהו [האם אין אנו עוסקים אפילו במקרה שהיו שתיהן קיימות] בשעת קנין, והיכי דמי [וכיצד היה דבר זה] — כגון שלאחר שנישאה לו ובתה עימה, גרשה ואהדרה [והחזירה, נשאה בשנית] וכבר יש לה בת אחת (או יותר) ממנו. וכיון שגם בתו שלו כבר קיימת מדוע אין קנין מועיל למזונות בתו כפי שמועיל לגבי הבת החורגת?

אלא, כך צריך לומר, מהו ההבדל שביניהן: בתו שבתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת] שחיוב מזונותיה הוא חלק בלתי נפרד מתנאי הכתובה — לא מהני [מועיל] לה קנין, כיון שזכותה נובעת ממקור אחר, מתנאי בית דין. בת אשתו דלאו [שלא] בתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת], אלא מכוח ההסכם — מהני [מועיל] לה קנין.

ושואלים על כך: וכי מיגרע גרעה [גרועה] היא יותר בת זו שיש גם תנאי בית דין לטובתה?! ומדוע לא יועיל לה הקנין לגבות מנכסים משועבדים למזונותיה? אלא זהו ההבדל שביניהן: בתו כיון שבתנאי בית דין קאכלה [היא אוכלת], אימר צררי אתפסה [אמור שמא כספים בעין נתן לה] עוד בחייו לצורך מזונותיה, וכיון שיש ספק בדבר — אין אנו מוציאים לה מנכסים משועבדים, ואף שעשו קנין על הדבר. אבל בבתו החורגת אין חוששים כלל שנתן לה כספים בחייו, והואיל ועשו קנין על הדבר — ניזונת מנכסים משועבדים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר' נתן: אימתי אמרו שאין הקונה שדה מגזלן והוחזרה לנגזל גובה שבח שהשביחה השדה אצלו מנכסים משועבדים של הגזלן — בזמן שקדם מקחו (קניינו) של הקונה השני, האחר, מן הגזלן, לשבחו של הקונה הראשון מהגזלן.

אבל אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני — גובה את השבח מנכסים משועבדים. אלמא [מכאן יוצא] שהטעם שאינו גובה שבח משום שלא קדים [קדם] למכירת השדה האחרת הוא, ולא משום שאין השבח קצוב או שאינו כתוב בשטר!

ומשיבים: אין להקשות על שיטה זו או אחרת מן הברייתות, כי בעיה זו עצמה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, לפי שאין כתובין.

אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו אם כתובים או אינם כתובים? והלא הטעם האמיתי הוא שאין קצובין! הרי שבעיה זו כבר נשנתה כמחלוקת תנאים.

א שנינו במשנה: והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. אמר ר' יצחק: אם בעל האבידה טוען למוצא: שני כיסין (ארנקים) קשורין זה בזה מצאת לי (משלי), והלה אומר: לא מצאתי אלא אחד — הרי המוצא נשבע, ככל מודה במקצת. ואם טוען: שני שוורים קשורין מצאת לי, והלה אומר: לא היה אלא אחד — אינו נשבע.

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בדין? — שוורין מנתחי מהדדי [מתנתקים זה מזה], וייתכן שאמנם כשאבדו היו שניהם קשורים זה לזה, אך לאחר מכן נפרדו זה מזה, והוא מצא רק אחד מהם, כיסין לא מנתחי מהדדי [אינם מתנתקים זה מזה], וכיון שהוא מודה שאחד מהם מצא, מסתבר שאת שניהם מצא.

ועוד אמר ר' יצחק, אם אמר למוצא: שני שוורין קשורין מצאת, והלה אומר: מצאתי והחזרתי לך אחד מהן — הרי זה נשבע.

ויש לשאול על הלכות אלה של ר' יצחק: וכי ר' יצחק לית ליה [אין לו, אינו מקבל] הלכה זו שבמשנתנו שהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם?