ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דבר זה מהדבר שאמר ר' אמי, שאמר לסופר שאינו נאמן להפסיד את ספר התורה? ומשיבים: התם איכא למימר [שם יש לומר] שבאמת התכוון להקניט ולא כך היה, והוא טען כך כי טעי [טעה] בדברי ר' ירמיה, שחשב שלא יפסיד בטעות זו אלא את שכר האזכרות, אבל יקבל שכר עבור שאר הספר. אבל הכא [כאן] כיון דקא מפסיד כוליה אגריה [שיודע שהוא מפסיד את כל שכרו] ואתא [ובא] ואמר, אימור קושטא קאמר [אמור שאמת הוא אומר] ויש להאמין לו. וכיון שאנו מאמינים לו ואין חוששים שעשה להקניט, אם כן ספר התורה פסול.

א משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדא לפני חכמים על הלכות אלו: על החרשת שהשיאה אביה כשהיא קטנה, שנישואיה תופסים מדין תורה — שהיא יוצאה בגט אפילו כשהיא גדולה, ואף שנחשבת כמי שאין לה דעת, לפי שבגט אין צורך בדעתה של האשה,

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן כשהשיאוה לו אמה או אחיה, אף שהנישואין הללו תקפים רק מדברי סופרים, ומדין תורה אסור לזר לאכול תרומה, שמכל מקום אוכלת בתרומה, ואם מתה קטנה כזו — בעלה יורשה, ואין אומרים שכיון שהיו הנישואין רק מדברי סופרים אינו זוכה בירושתה.

ועוד העיד על המריש (קורה) הגזול שבנאו בבירה (בבנין) שהגזלן השתמש בקורה זו כחלק מן הבנין, שאף שמצד הדין צריך להחזיר לנגזל את הגזילה עצמה — שיטול הנגזל רק את דמיו, מפני תקנת השבים, שתיקנו כך כדי להקל על החוזרים בתשובה, שאם יצטרך הגזלן להרוס את הבנין כולו כדי להשיב לנגזל את הקורה שגזל, יהא קשה לגזלן לשוב.

ועוד העיד על קרבן חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא ידעו רבים שהיא גזולה — שבכל זאת היא מכפרת על הגזלן שהביאה, מפני תיקון המזבח.

ב גמרא אמר רבא: מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא במשנתנו נלמד: אמר הבעל לעדים "ראו גט זה שאני נותן לה לאשתי ", וחזר ואמר לה לאותה אשה עצמה: "כנסי (קחי) שטר חוב זה" — הרי זו מגורשת, אף שהיא עצמה אינה יודעת שהוא גט. ומנין? מי [האם] לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא שלא בעינן [צריכים אנו] את דעתה של האשה בגט, שאפילו היא חרשת שאינה בת דעת הגירושין חלים, הכי נמי לא בעינן [כך גם כן אין אנו צריכים] את דעתה בענין זה.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כיון שחזר ואמר אחרי כן: "כנסי שטר חוב זה" בטולי בטליה [ביטל] את הגט בדבריו אלה, ולא יהא זה אלא כשטר בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שאם איתא דבטליה [כן הוא שביטל אותו] — לעדים הוה אמר להו [היה אומר להם] שהוא מבטל את הגט, וכיון שלא אמר להם — ודאי לא ביטלו, והאי דקאמר הכי [וזה שאומר לה כך] שהוא שטר חוב הרי זה משום כיסופא [בושה] שהוא מתבייש ממנה שהוא נותן לה גט, ולכן נותן לה את הגט בלא שתדע בזמן הגירושין שמגרשה בכך.

ג שנינו במשנה שהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה. ומדייקים: ואילו חרשת לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה אצל בעלה הכהן. ומסבירים מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גזירה שמא מתוך שיתירו לחרשת שנישאה לכהן לאכול תרומה מפני נישואיה לכהן, יאכיל כהן חרש שנשא חרשת בתרומה, שכן מצוי שחרש נושא חרשת.

ושואלים: ומה בכך? וליכול [ושיאכיל], הלא קטן אוכל נבלות הוא! כיון שהחרשת אינה בתדעת ואינה חייבת במצוות, גם אם אכלה אין בכך איסור, שקטן שאוכל נבלות מדעתו אין מצווים להפריש אותו!

ומשיבים: אלא, הטעם שחרשת שנישאה לכהן אינה אוכלת בתרומה היא גזרה שמא יאכיל כהן חרש בפיקחת. שנישואיו אינם אלא מדברי סופרים, ואסור לה לאכול בתרומה. ויש לחשוש שלא יבחינו בין נישואי פיקח וחרשת (שאוכלת מן הדין בתרומה) לבין נישואי חרש ופיקחת (שאינה אוכלת בתרומה), ונמצא שמאכיל אותה דבר האסור לה.

ושואלים: ולאכול [ושיאכיל] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] שכשם שהנישואין מדברי סופרים, כך התרומה מדברי סופרים! ומשיבים: גזירה היא שמא אתי לאכולי [שמא יבוא להאכיל אותה] בתרומה דאורייתא [שמן התורה] ומשום כך אסרו עליה לאכול כל תרומה.

ד שנינו במשנה שר' יוחנן בן גודגדא העיד על המריש (קורה) הגזול שבנאו בבירה (בנין) שנותן את דמיו בלבד. ושנינו באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: גזל מריש ובנאו בבירה — בית שמאי אומרים: מקעקע (שובר) את כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין, שתיקנו כן כדי להקל על העבריינים לחזור בהם בתשובה. ומשנתנו כדברי בית הלל.

ה שנינו עוד שהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא גזולה, שהיא מכפרת. אמר עולא: מדבר תורה ההלכה היא: בין נודעה ובין לא נודעה — אינה מכפרת,

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה], שעצם יאושם של הבעלים אינו מקנה את גוף הגזילה לגזלן, וכיון שגזל את הבהמה מבעליה ולא עשה בה שינוי, נמצא שלא היתה הגזילה שייכת לו ואינו יכול להקריבה, ולהתכפר בה. ומה טעם אמרו שאם לא נודעה מכפרת? — שלא יהו כהנים עצבין, שהקריבו דבר שאינו ראוי למזבח.

אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לעולא: כיצד אתה מפרש כך, והאנן [והרי אנו] "מפני תיקון המזבח" תנן [שנינו]? משמע שאין זה תיקון לכהנים אלא תיקון למזבח! אמר להם: כיון שהכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל, שאין מקריבין די קרבנות.

זהו הסבר אחד, ואילו רב יהודה אמר: דבר תורה, בין נודעה הגזילה בין לא נודעה — החטאת הזו מכפרת, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] קני [קונה] ונעשית הגזילה לאחר יאוש רכוש הגזלן, ויכול להקדישה, ונמצא שהקרבן היה קרבן ראוי, ומתכפר בה.