במאי דפסיק אנפשיה [במה שפסק דין הוא על עצמו], וכך עושים: כל יומא [יום] מכנשי ליה לקיטמיה [אוספים אותו, את אפרו] ודייני ליה [ודנים אותו] וקלו ליה ומבדרו אשב ימי [ושורפים אותו ומפזרים אותו על פני שבעה ימים].

אחר כך אזל אסקיה לבלעם בנגידא [הלך אונקלוס העלה את בלעם באוב], אמר ליה [לו]: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו: מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: "לא תדרש שלומם וטובתם כל הימים" (כעין לשון הכתוב דברים כג, ז). אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו, עונשו של אותו אדם, שלך, במה הוא]? אמר ליה [לו]: בשכבת זרע רותחת מבשלים אותו, משום שחטא בזנות וגרם לישראל לזנות.

אחר כך אזל [הלך] אונקלוס אסקיה בנגידא [העלה באוב] את ישו הנוצרי, אמר ליה [לו] אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו עונשו של אותו אדם, שלך, במה]? אמר ליה [לו]: בצואה רותחת. דאמר מר [החכם]: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת וזה היה חטאו, שליגלג על דברי חכמים. ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם? שבלעם שהיה נביא כך יעץ, וישו הנוצרי שהיה מפושעי ישראל דיבר בטובתם.

ובסיכום הסיפור שסיפרנו שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא שביישוהו, והחריב בגלל זה את ביתו שלו, בית המקדש, ושרף את היכלו.

א אמרנו בתחילה שאתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך]. ופרטי המעשה כך הם: דהוו נהיגי [שהיו נוהגים] שם כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא [כאשר היו מוציאים חתן וכלה לחתונה, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת], כלומר, לסימן: פרו ורבו כתרנגולים.

יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי [יום אחד עבר שם גדוד של רומאים], והיה זה בעת חתונה, שקלינהו [לקחו] הרומאים את התרנגולים מינייהו [מהם], נפלו עלייהו מחונהו [התנפלו עליהם בני העיר והיכו אותם], אתו [באו] אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם במלחמה]. הוה בהו [היה בהם] בין יושבי טור מלכא ההוא [אדם אחד] שקראו לו בר דרומא, דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו [שהיה קופץ מרחק מיל והורג בהם ברומאים] ולא היו אלה יכולים לעשות דבר נגדו, שקליה [לקחו] הקיסר לתאגיה ואותביה אארעא [את כתרו והניח אותו על הקרקע] לאות אבל. אמר: ריבוניה דעלמא כוליה [ריבונו של העולם כולו], אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא [אם נוח לך, אל תמסור את האיש הזה עצמו, אותי, ואת מלכותו בידי אדם אחד בלבד]!

ובסופו של דבר אכשליה פומיה [הכשיל אותו פיו] לבר דרומא, ואמר כתוב זה בלשון תרעומת כלפי ה': "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" (תהלים ס, יב). ותוהים: דוד נמי אמר הכי [גם כן אמר כך]! ומשיבים: דוד אתמוהי קא מתמה [בתמיהה הוא אומר] ובר דרומא אמר זאת כקובע עובדות.

על [נכנס] בר דרומא לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה [בא נחש שמט את בני מעיו ומת]. אמר הקיסר: הואיל ואיתרחיש [והתרחש] לי ניסא [נס] שלא מכוחי, הא זימנא אישבקינהו [בפעם הזו אניח להם]. שבקינהו ואזל [הניחם והלך]. איזדקור [קפצו] ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי [והדליקו נרות] לשמחה, עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא [שהיתה נראית הדמות שבחותם במרחק מיל] מרוב האור. אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי [שמחים בי היהודים]! הדר אתא עלייהו [חזר ובא עליהם].

אמר רב אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא [שלוש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך], וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא [והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות], ובהך גיסא הלולי וחנגי [ובאותו הזמן בצד אחד של הר המלך היו עדיין חתונות ושמחות], ולא הוו ידעי הני בהני [היו יודעים אלה באלה] מרוב גודלו של המקום.

ב על הכתוב "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב, ב) מספרים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך. שאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה תושבים כיוצאי מצרים, חוץ משלש עיירות שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים.

ואלו הן העיירות: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. ומסבירים את השמות המוזרים הללו: כפר ביש [רע] — שלא יהבי ביתא לאושפיזא [היו נותנים בית לאורח]. כפר שיחליים — משום שהיתה פרנסתן מן שחליים. כפר דכריא [זכרים] — אמר ר' יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה ואז פוסקות מללדת,

ולכן קראו להם כפר זכרים. אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי את המקום ההוא], ואפילו שיתין ריבוותא קני [ששים רבוא קנים] לא מחזיק (מכיל), וכל שכן מספר כזה של אנשים. אמר ליה ההוא מינא [אמר לו מין אחד] לר' חנינא: שקורי משקריתו [משקרים אתם] שאתם מגזימים כך! אמר ליה [לו]: "ארץ צבי" (ראה ירמיה ג, יט) כתיב [כתוב] בה, בארץ ישראל, מה צבי זה — אין עורו מחזיק את בשרו, שלאחר שפושטים אותו העור מתכווץ, אף ארץ ישראל — בזמן שיושבין עליה רווחא [היא מתרווחת], ובזמן שאין יושבין עליה גמדא [היא מתכווצת] ולכן, אותו מקום שלפני החורבן הכיל מספר כה גדול של תושבים הינו קטן כל כך עכשיו.

ג מסופר: רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא הוו יתבי גבי הדדי [היו יושבים יחד], אמרי [אמרו]: אי איכא דשמיע ליה מילתא [אם יש מישהו ששמע דבר] מכפר סכניא של מצרים שהיה באותו איזור, לימא [שיספר].

פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים והגויים השיאום זה לזה, אמרה לו הארוסה: "בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך", שאין אנו נשואים עדיין, ולא נגע בה עד יום מותו.

וכשמת, אמרה להן, לחכמים: סיפדו לזה, לפי שפטפט (ביזה, ליגלג על) יצרו יותר מיוסף, שאילו ביוסף לא הוה [היתה] אלא חדא שעתא [שעה אחת] שכבש את יצרו בנסיון עם אשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י׳), והאי [וזה] כל יומא ויומא [יום ויום]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היה זה בחדא מטה [במיטה אחת], והאי בחדא מטה [וזה במיטה אחת]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היתה זאת אשתו, והא [וזו] אשתו, שכבר היתה מקודשת = מאורסת לו.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה ועמדו ארבעים מודיות (סאים של תבואה) במחיר דינר אחד, ואחר כך אירע שנחסר השער מודיא אחת, ומכרו רק שלושים ותשע בדינר, ובדקו מה החטא שגרם לכך, ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, ואולם היתה כתובתה מרובה ולא רצה לשלם לה. מה עשה? הלך וזימן את שושביניו (ידידיו) והאכילן והשקן, שיכרן (עשאם שיכורים) והשכיבן את השושבינים ואת אשתו על מיטה אחת, והביא לובן ביצה שנראה כשכבת זרע והטיל ביניהן, והעמיד להן עדים שראו אותם כך, ובא לבית דין לומר שזנתה תחתיו.

היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה סולד מן האור (אש) שהוא מתקשה על ידי חום, ושכבת זרע דוחה מן האור, נכנסת לתוך הבגד על ידי החום. בדקו ומצאו כדבריו שלא היתה זו שכבת זרע אלא לובן ביצה, והביאוהו את האיש לבית דין והלקוהו והגבוהו בסוף את כתובתה ממנו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכי מאחר דהוו [שהיו] צדיקים כולי האי [כל כך] מאי טעמא איענוש [מה טעם נענשו] ונחרבו? אמר ליה [לו]: משום שלא איאבול [התאבלו] על ירושלים, דכתיב [שכן נאמר]: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י), לומר שמי שמתאבל על ירושלים זוכה לשמוח בבניינה, ולהיפך.

ד ועל מה שאמרנו בתחילה: אשקא דריספק חריב [על, בגלל יצול של עגלה נחרבה] העיר ביתר, מספרים: דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא — שתלי ארזא [שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק — היו שותלים ארז], ינוקתא — שתלי תורניתא [כשהיתה נולדת תינוקת — היו שותלים תורנית], וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא [וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה]. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה [יום אחד עברה שם בתו] של הקיסר, אתבר שקא דריספק [נשבר יצול העגלה] שבה נסעה, קצו ארזא ועיילו [קצצו עבדיה ארז אחד, מאותם ארזים, והכניסו] לה, וכיון שהיה הדבר חשוב בעיני אנשי העיר ביתר אתו נפול עלייהו מחונהו [באו בני ביתר התנפלו עליהם והיכו אותם]. אתו [באו] האנשים אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם] למלחמה.

ועל אותה שעה דרשו, נאמר: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) אמר ר' זירא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה, כלומר, מפקדי יחידות צבא שהחזיקו בידם חצוצרות לתקוע בהן, שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן של כל אלה ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה לים — רחוקה היתה מיל.

וכיוצא בזה תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים שבאותו אזור אחד מושך אילך, לצד אחד, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שלאחר המלחמה היו שם שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: שבע שנים בצרו גוים את כרמיהן מדמן של ישראל שזיבל את השדות בלא שיצטרכו זבל אחר.