נותנת לה ואוכלת, ויש לחשוש שמאכילה אותה דבר שאינו מעושר. ואם כן, השתא [עכשיו] כך אנו חוששים מיגנב גנבא [הרי היא גונבת] משל בעלה ונותנת לחברתה, חלופי לא מיחלפא [להחליף אינה מחליפה]? וכי אפשר לסמוך עליה שלא תחליף? אלא ודאי שחוששים, ואם כן לא רק בחמותו ובפונדקית אנו חוששים להחלפה!

אמר רב יוסף: התם נמי מוריא ואמרה [שם גם כן מורה היתר לעצמה לעשות כן ואומרת]: תורא מדישיה קאכיל [השור מדישו הוא אוכל] והיא סבורה שמפני שהיא עובדת בהכנת האוכל מותר לה ליטול ממנו ואין זו גניבה. ואין ללמוד מכאן לכל עם הארץ שחשוד הוא להחליף.

א ועוד בענין תבואה המופקדת בידיו של עם הארץ, העיד ר' יוסי בן המשולם משום [בשם] ר' יוחנן אחיו שאמר משום ר' אלעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, שלא יעשה הגבל (לש הבצק) עבור עם הארץ, את חלק החלה בלבד בטהרה, אבל עושין עיסת חוליו (חולין שלו) כולה בטהרה, ונוטל הימנה (ממנה) כדי שיעור חלה ומניחה בכפישא (מין סל) או באנחותא (מין כלי) שאינם מקבלים טומאה, וכשבא עם הארץ ליטול את מה שעשה לו, נוטל את שתיהן (את העיסה ואת החלה) ואינו חושש הגבל שמא יטמא עם הארץ את החלה.

ומאותו טעם אין עושין בבית הבד שמן תרומת זיתיו של עם הארץ בטהרה, אבל עושין זיתים חוליו (חולין שלו) כולם בטהרה, ונוטל הימנה מכל השמן כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר שהם טהורים, וכשבא עם הארץ ליטול — נוטל את שתיהן, ואינו חושש הבדד (עושה השמן), לטומאת התרומה.

ושואלים: וטעמא מאי [ומה הטעם] שמותר לו לעשות כן? אמר ר' יוחנן: משום כדי חייו (פרנסתו) של גבל (האומן שעושה את מלאכת הלישה), ומשום כדי חייו של בדד (האומן העושה שמן מן הזיתים).

ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע את ההלכה בשני המקרים. דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק דין גבל, היינו אומרים שדווקא בו הקלו משום שלא נפיש אגריה [מרובה שכרו] ולכן הוא עני וצריך למזונות, אבל בדד דנפיש אגריה [שמרובה שכרו] — אימא [אמור] שלא יקלו עליו. ומצד שני, אי אשמועינן [אם היה משמיע לנו] בבדד, היינו אומרים שדווקא בו הקלו משום שלא שכיח ליה [מצויה לו] עבודה אלא בעונה אחת בשנה, של מסיק הזיתים, אבל גבל דשכיח ליה [שמצויה לו] עבודה כל השנה — אימא [אמור] שלא, על כן, צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ולעצם הדין שאמר מר [החכם] באותה ברייתא: נוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש, שואלים: וליחוש דילמא נגע [ונחשוש שמא יגע] עם הארץ בה, בחלה! ומשיבים: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: חזי, אי נגעת בה הדרא לטיבלא [ראה, אם אתה נוגע בה, בחלה, תחזור העיסה ותיעשה טבל].

ושואלים: וליחוש דילמא [ונחשוש שמא] לא איכפת ליה [לו] שהיא חוזרת ונעשית טבל! ומשיבים: השתא לתקוני קא מיכוין [עכשיו הרי לתקן הוא מכוון] ומשום כך לוקח גבל העושה בטהרה, ואתה רוצה לומר כי מיכפת לא איכפת ליה [לא איכפת לו] שתהא עיסתו כראוי?

ועוד למה שאמר מר [החכם] בענין שמן: נוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש, שואלים: וליחוש דילמא נגע [ונחשוש שמא יגע] עם הארץ בה, בתרומת השמן בלא מתכוון! בשלמא התם [נניח שם בחלה] אית ליה היכרא [יש לו היכר] שהוא יודע שהוא שם אותו בכלי מיוחד שאין רגילים להניח בו בצק, אבל הכא מאי היכרא אית ליה [כאן מה, איזה היכר יש לו]? ומשיבים: דמנח ליה [שמניח אותו] את השמן בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] מאי איריא [מה שייך] מדוע דווקא בכלים של חבר? אפילו בכלים של עם הארץ נמי [גם כן] יכול להשתמש, שהרי כלים אלה אינם מקבלים כלל טומאה! ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], שכוונתו היתה לומר בכלים של עם הארץ שאינם מקבלים טומאה, ולכן הם הראויין להשתמש בהן חבר.

ב שנינו במשנה מחזיקין ידי גוים בשביעית. ותוהים: מחזיקין? והאמר [והרי אמר] רב דימי בר שישנא משמיה [משמו] של רב: אין עודרין עם הגוי בשביעית, ואין כופלין "שלום" לגוי! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אין הכוונה שמסייעים להם בעבודה ממש, אלא למימרא להו "אחזוקו" בעלמא [לומר להם "התחזקו" בלבד], כי הא [כמו זה] שרב יהודה אמר להו "אחזוקו" [היה אומר להם "התחזקו"], רב ששת אמר להו "אשרתא" [היה אומר להם "יישר כוחכם "] וביטויים כאלה בוודאי מותרים.

ג שנינו במשנה: ואין כופלין "שלום" לגוי. ומספרים: רב חסדא היה מקדים ויהיב להו שלמא [ונותן להם שלום] כדי שעל ידי זה לא יצטרך לכפול "שלום" בתשובה. ואילו רב כהנא אמר להו [היה אומר להם, לגויים] "שלמא למר" [שלום לאדוני] כשהיה עונה להם, ועל ידי זה לא היה צריך לכפול.

ד שנינו במשנה: ושואלין בשלומן. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אחזוקי מחזקינן [מחזקים אנו] את ידיהם, ומעודדים אותם, אם כן שואלין בשלומן מיבעיא [נצרכה לומר]? אמר רב ייבא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא ליום חגם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו ויתן לו "שלום", מפני שהוא נראה שהוא מברך אותו לכבוד חגו. אם מצאו בשוק — נותן לו "שלום" בשפה רפה ובכובד ראש שלא ייראה כאילו הוא שמח בשמחתו.

ה ובענין זה של כפילת שלום מסופר: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים], חליף ואזיל [חלף ועבר] החכם גניבא לידם. אמר ליה [לו] חד לחבריה [אחד לחבירו]: ניקום מקמיה, דבר אוריין [נעמוד מלפניו, לכבודו, שבן תורה] הוא. אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום [וכי מלפני בעל מחלוקת נעמוד]? אדהכי אתא איהו לגבייהו [בינתיים בא הוא אצלם], אמר להו [להם]: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי [שלום עליכם מלכים, שלום עליכם מלכים]! אמרו ליה [לו]: מנא [מניין] לך דרבנן איקרו [שחכמים נקראו] מלכים? אמר להו [להם]: דכתיב [שנאמר]: בדברי החכמה־התורה בספר משלי "בי מלכים ימלכו" (משלי ח, טו).

אמרו ליה [לו]: ומנא [ומניין] לך דכפלינן "שלמא" למלכי [שכופלים "שלום" למלכים]? אמר להו [להם]: שאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין "שלום" למלך? שנאמר: "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום, שלום לך ושלום לעוזרך"(דברי הימים א יב, יט), משמע שכופלים "שלום" למלך.

אמרי ליה [אמרו לו]: ליטעום מר מידי [יטעום אדוני דבר מה], אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר בכתוב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים יא, טו), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואכלת ושבעת"