והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שהלך על משענתו הוא דבעינן [שצריכים אנו] אומדנא [אומדן] אם מת מחולי זה או לא, ואולם אידך [מקרה אחר] כאשר לא עמד מן החולי וחלה מיד במחלה אחרת אומדנא נמי לא בעינן [אומדן גם כן אין אנו צריכים], אלא דנים אותו כאילו מת מחולי ראשון.

ושואלים: האם שמעת מינה [למד אתה מזה] כי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי — מתנתו מתנה? ומשיבים: אין [כן], שכן אמר ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב: שכיב מרע שניתק מחולי לחולי ומת — מתנתו מתנה.

ומעירים: רבה ורבא לא סבירא להו הא [אינם סבורים כהלכה זו] שאמר רב הונא, שאם עמד מחוליו — בטל הגט. ומדוע — גזירה שמא יאמרו האנשים שיש גט לאחר מיתה ויבואו להתיר אף כשהתנה במפורש שיהא גט לאחר מותו, שהרי רואים אנשים שאם אינו מת אין הגט חל.

ותוהים: ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא הוי גיטא [והאם יש דבר שמן התורה אינו גט], ומשום גזירה שאנו חוששים לטעות שרינן [מתירים אנו] אשת איש לעלמא [לכל]? שהרי אף רבה ורבא מסכימים שמן התורה כיון שעמד מחוליו — בטל הגט, ובכל זאת הם דנים גט זה כגט גמור, ויכולה האשה להינשא לאחר.

ומשיבים: אין [כן] כך הוא, ומתירים אותה להינשא, כי כל שמקדש אשה אדעתא דרבנן [על דעת חכמים] הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה [והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו] במקרה זה, ולכן מותרת האשה להינשא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תי נח דקדיש בכספא [נניח אם קידש בכסף] ואז מובן כיצד מפקיעים חכמים את הקידושין — שהם מחרימים את כסף הקידושין שנתן, לפי שהפקר בית דין הפקר, ונמצא שלא קידש בכסף שלו, ולא היו אלה קידושין, אלא קדיש [אם קידש] בביאה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד יכולים חכמים להפקיע מעשה זה? אמר ליה [לו]: שויוה רבנן [עשוה חכמים] לבעילתו בעילת זנות, שהפקיעו מביאה זו את צד הקידושין, והרי היא בעילה בלבד, ובעילה כשלעצמה אינה עושה קידושין אלא אם כן היתה בכך כוונה לשם קידושין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשה "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ונפל הבית עליו או הכישו נחש — אינו גט, שהרי לא מחולי זה מת, אלא מדבר אחר. אבל אם אמר "אם לא אעמוד מחולי זה", ונפל עליו בית או הכישו נחש — הרי זה גט.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בתחילה ומה שונה בסוף]? שהרי בכל מקרה לא מחמת חוליו מת! ולא נמצא פתרון לשאלה זו.

ואומרים שכך שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: אם לאחר שאמר "אם לא אעמוד מחולי זה" אכלו ארי — אין לנו לחשוש לגט זה, ואינו נחשב כגט.

מסופר: ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה [אדם אחד שמכר קרקע לחבירו], קביל עליה כל אונסא דמתיליד [קיבל על עצמו כל אונס שיוולד, שיווצר בקרקע], שיחזיר לקונה את דמי הנזק. לסוף אפיקו בה נהרא [בסוף הוציאו בו נהר], כלומר, גזרה המלכות לעשות אפיק חדש לנהר והעבירוהו דרך הקרקע שמכר.

אתא לקמיה [הלך הקונה לפני] רבינא לתבוע, אמר ליה [לו] רבינא לנתבע: זיל שפי ליה [לך, שלם לו פיצויים] דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד [שהרי קיבלת עליך כל אונס שיוולד]. אמר ליה [לו] רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונסא [אונס] שלא שכיח הוא, ועל אונס כגון זה לא התנה!

איגלגל מילתא [נתגלגל הדבר] שלא נסתיים הדיון בזה, ומטא לקמיה [והגיע לפני] רבא. אמר להו [להם]: אונסא [אונס] שלא שכיח הוא. איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא, הלא שנינו: "אם לא אעמוד מחולי זה", ונפל עליו בית או הכישו נחש — הרי זה גט, והרי מאורעות כאלה הם אונס שאינו שכיח, ולא חשב עליהם, ובכל זאת הריהו גט!

אמר ליה [לו] רבא: ואימא מרישא [ואמור מראש] הברייתא דיוק הפוך: שאם נפל עליו בית אינו גט, משמע שאונס בלתי שכיח אינו בכלל התנאי! ואם כן יש סתירה פנימית בברייתא זו ואין להוכיח ממנה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה [שקשה באותה ברייתא מראשה לסופה אין אנו מקשים עוד קושיה ממנה]? והרי לכאורה מה שהקשה רבינא מסוף הברייתא — יפה הקשה!

אמר ליה [לו] רבינא: אין [כן], צדק רבא, כיון דקשיא רישא אסיפא [שקשה ראשה על סופה] לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא [נאמרה ברייתא זו בבית המדרש, ומשובשת] היא, והואיל ואין אתה יכול לסמוך על הברייתא, זיל בתר סברא [לך אחר הסברה], ומסתבר שעל אונס בלתי מצוי כלל — לא התנה. מסופר,

רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע זבן שומשמי אגדא [קנו שומשומים על חוף] של נהר מלכא, אגור מלחי לעבורינהו [שכרו מלחים להעביר אותם בנהר], קבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד [קיבלו עליהם המלחים כל אונס שיוולד, שיווצר], לסוף איסתכר [בסוף נסכר] נהר מלכא, ולא יכלו להעביר את המטען בנהר,

אמרו להו [להם] שני חכמים אלה: אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן [שכרו חמורים ותנו אותם לנו] כדי להעביר את השומשומים, דהא קבילתו עלייכו כל אונסא דמיתליד [שהרי קיבלתם עליכם כל אונס שיוולד].

אתו לקמיה [באו לדין לפני] רבא, אמר להו [להם] לשני חכמים אלה: קאקי חיורי [אווזים לבנים] (לפי שהיו חכמים אלו בעלי זקן לבן קרא להם כך) משלחי גלימי דאינשי [פושטי גלימות אנשים], כלומר, אתם עושקים את הצד האחר שלא כדין, אונסא [אונס] שלא שכיח הוא שנהר מלכא יסכר, ואונס כזה לא קיבלו עליהם.

ב משנה אותה אשה שנתן לה בעלה גט, והתנה שיחול מהיום אם ימות מאותו חולי — לא תתייחד עמו, שמא יבואו מתוך כך לידי תשמיש, אלא בפני עדים, שאז אין מקום לחשש זה.

ולא עדים כשרים דווקא, אלא אפילו על פי עבד אפילו על פי שפחה מותר לה להתייחד עמו, חוץ משפחתה. והטעם הוא — מפני שלבה גס (רגיל) בה בשפחתה, ופעמים תיבעל לבעלה אפילו בפני שפחתה.

ואותה אשה מה היא מה מעמדה ההלכתי באותן הימים, בין הזמן שנתן לה גט זה ועד לזמן קיום התנאי? — ר' יהודה אומר: הרי היא