מכלל הדברים אתה למד דבעלמא [שסתם, בדרך כלל] נתינה בעל כרחיה [כורחו] לא הויא [אינה] נתינה, שאם לא כן לא היה צריך הלל להתקין תקנה זו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת רב שימי בר אשי: ודלמא [ושמא] כי אצטריך ליה לתקוני [כאשר הוצרך לו להלל לתקן] שיש תוקף לנתינה בעל כרחו, היה זה דווקא כשנותן את הכסף שלא בפניו, אבל כשנותן בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הריהי נחשבת] נתינה, ואם כן אין ללמוד מכאן לענין גט כלל, שהרי נותנת לו עצמו את הכסף!

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] זאת באופן הפוך, אמר רבא: מתקנתו של הלל אפשר להסיק כי האומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו — בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא [הריהי נחשבת] נתינה, וכי איצטריך ליה [וכאשר הוצרך לו] להלל לתקוני [לתקן] תקנה מיוחדת — הרי זה לנתינה שלא בפניו, שהרי הקונה מתחבא מפני המוכר, אבל כאשר נותן המוכר בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הריהי] נתינה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] רב שימי בר אשי: ודלמא [ושמא] יש לפרש כך: אפילו בפניו נמי [גם כן] דווקא נתינה מדעתו — אין [כן], הריהי נתינה, אבל נתינה על כרחו לא נחשבת נתינה, והלל מאי דאיצטריך ליה תקין [מה שהוצרך לו תיקן] דווקא במקרה המסויים של נתינה שלא בפניו, ואין ללמוד מכאן דין כללי לגבי נתינה אחרת בעל כורחו.

א אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו — הלכה כמותו, אף שדעתו מובאת כדעת יחיד, חוץ משלושה מקרים: בדין ערב שאם התנה המלווה שיוכל לפרוע את חובו ממי שירצה — יוכל להיפרע מנכסי הערב תחילה, למרות שיש נכסים ללווה, שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל, והמעשה שמסופר כאן שקרה בצידן,

וראיה אחרונה, שאם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה שאין לו ראיות — אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך והנייר שלי" — אינה מגורשת, שהרי נמצא שלא קיים את האמור "ונתן בידה" — שהרי לא נתן לה דבר ממשי. אבל אם אמר לה "על מנת שתחזירי לי את הנייר" — מגורשת.

ותוהים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה הראש ומה שונה הסוף]? הרי לכאורה אותו דבר הוא, שאינו נותן לה את הנייר! אמר רב חסדא: הא מני [זו כשיטת מי]? — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאמר בענין איצטליתו — שיכולה היא שתתן לו את דמיה ואינה צריכה לתת דוקא את גוף הדבר כדי לקיים את תנאו, הכא נמי [כך גם כן] אפשר דמפייסה ליה בדמי [שתפייס אותו בדמים] ולא תיתן לו את הנייר עצמו, אלא רק את דמי הנייר של הגט, ולכן נחשב הדבר שקיבלה את הנייר.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: אימור [אמור] שאמר רבן שמעון בן גמליאל שתועיל נתינת כסף במקום החפץ עצמו — דווקא היכא דליתיה בעיניה [במקום, במקרה שהחפץ אינו בעינו], אבל היכא דאיתיה בעיניה [במקום שהוא ישנו בעינו] כמו הגט כאן, מי [האם] אמר שנתינת דמים תועיל?

אלא אמר אביי: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי]? — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בכל תנאי שיהא זה תנאי כפול, שיפרש בהתנאתו גם מה יקרה כאשר יתקיים התנאי וגם מה יקרה כאשר לא יתקיים התנאי, והכא הא [וכאן הרי] לא כפליה לתנאיה [כפל לתנאו], שאמר רק "הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר", ולא פירש שאם לא תחזיר לא יהא זה גט. ולכן אין לו תוקף של תנאי מחייב, ומשום כך הריהי מגורשת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מדבריך עולה כי טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא כפליה לתנאיה [כפל לתנאו], הא כפליה לתנאיה [הרי אם היה כופל לתנאו] לא הוי גיטא [היה זה גט]. ואולם, מכדי [הרי] כל תנאי [התנאים] מהיכא גמרינן להו [מהיכן אנחנו לומדים אותם] את דיניהם? — מתנאי בני גד ובני ראובן, שהתנה משה איתם שאם יעברו וילחמו עם שאר ישראל — יקבלו את עבר הירדן כנחלה, ואם לא ישלחו חלוצי צבא לא יקבלו את עבר הירדן (במדבר פרק לב),

מה התם [שם] בתנאים שהתנה משה, לשון התנאי קודם למעשה, שקודם אמר שצריך שיתקיים התנאי ("אם יעברו בני גד ובני ראובן" וכו'. במדבר פרק כט), ואחר כך מפרש מה יהא המעשה כאשר יקויים התנאי ("ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה". במדבר פרק כט), אף כל תנאי אין לו תוקף אלא כשהוא קודם למעשה, לאפוקי הכא [להוציא את המקרה כאן] שמעשה נתינת הגט ("הרי זה גיטך") קודם לתנאי ("על מנת שתחזירי לי את הנייר")!

אלא אמר רבא: אכן, יש לפרש שהטעם שלא חל התנאי והאשה מגורשת, הוא משום שמעשה נתינת הגט קודם לתנאי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: לדבריך טעמא [הטעם, דווקא] משום שמעשה קודם לתנאי אין התנאי חל, הא [הרי] אם היה תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא [היה זה גט], ואולם מכדי [הרי] כל תנאי [התנאים] מהיכא גמרינן להו [מהיכן אנחנו למדים אותם] — מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם [שם] תנאי הוא בדבר אחד (שיעברו וילחמו) ומעשה הוא בדבר אחר (שיקבלו את ארץ הגלעד), אף כל התנאים צריכים להיות באותו אופן, לאפוקי הכא [להוציא את המקרה האמור כאן]