לכי נפקא קאמר [לכשתצא השמש אמר] לה, וכי מיית בליליא [וכאשר מת בלילה] לפני שיצאה השמש הוי [יהא] זה גט לאחר מיתה ואינו כשר.

ואם אמר לה "על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — מעכשיו קאמר [אמר] לה שיחול הגט למפרע כאשר תצא החמה, שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].

לא נחלקו אלא באומר "אם תצא חמה מנרתיקה ", מר סבר לה [חכם זה "רבותינו" סבור] כשיטת ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה [והרי זה] כאומר "מהיום אם מתי", או כאומר "מעכשיו אם מתי". ואילו מר [חכם זה, סתם משנתנו] לא סבר כשיטת ר' יוסי, והוה ליה [והרי זה] כאומר "אם מתי" גרידא [בלבד], שמשמעותו לאחר מיתה.

א שנינו במשנה, האומר "כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", אם כתבו את הגט בתוך שנים עשר חודש, אף שנתנוהו לאחר שנים עשר חודש — לדעת חכמים הגט פסול, ולדעת ר' יוסי כשר הוא.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' יוסי בכלל שאם כתב גט על תנאי — כשר? ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שפסול, ושאני הכא [ושונה כאן], מדהוה ליה למימר [מתוך שהיה לו לומר] "אם לא באתי בתוך שנים עשר חודש כתבו ותנו" להדגיש שגם הכתיבה תיעשה רק אם לא בא, ואמר בלשון אחרת "כתבו ותנו אם לא באתי", משמע שהכי קאמר [כך אמר], כך נתכוון לומר: כתבו מעכשיו, ותנו אם לא באתי. ורבנן [חכמים] מה הם סבורים? לא שנא הכי ולא שנא הכי [אינו שונה כך ואינו שונה כך], ואין לחלק לפי דיוקי הלשון הללו.

ב מתוך שדנים במשנה על קביעת זמנים, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אמר "לאחר שבוע (שמיטה, שבע שנים) "— "לאחר" משמעו לפחות שנה אחרי סוף אותו שבוע, אם אמר "לאחר שנה" כוונתו — חדש לאחר גמר השנה, "לאחר חדש" פירושו — שבת (שבוע ימים).

ומתוך כך שואלים: אם אמר "לאחר שבת", מאי [מה הכוונה]? מספרים: יתיב [ישב] ר' זירא קמיה [לפני] ר' אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' אסי שישב קמיה [לפני] ר' יוחנן, וקאמר [ואמר] כך: חד בשבא, ותרי, ותלתא — [אחד יום ראשון בשבת, ושני ושלישי] — נקראים בתר שבתא [אחר השבת]. ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא [רביעי וחמישי וערב שבת] נקראים קמי שבתא [לפני שבת].

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: אם אדם אומר "לאחר הרגל" — משמעו שלשים יום לאחר הרגל. נפק [יצא] ר' חייא דרשה את ההלכה הזו בציבור משמיה [משמו] של רבי וקלסוה [ושיבחו אותו], דרשה משמיה דרבים, כלומר, דרשה סתם ולא אמר שהיא דעת היחיד של רבי — ולא קלסוה [שיבחו אותו], אלמא לית הילכתא כוותיה [מכאן שאין הלכה כמותו] בענין זה, ולכן לא הודו חכמים לר' חייא כשאמרה כהלכה סתם.

א משנה הזורק גט לאשתו, והיא נמצאת אז בתוך ביתה או בתוך חצרה — הרי זו מגורשת, ונחשב הדבר כאילו נתנו לה בידה. זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו שלו, אפילו הוא (הגט) עמה במטה — אינה מגורשת. זרקו ונפל הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שלה) — הרי זו מגורשת גם אם היא באותה שעה בביתו של בעלה.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] ששנינו במשנה שאם נפל הגט בביתה או בחצירה הרי אלו גירושין? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בגט "ונתן בידה" (דברים כד, א), אין לי אלא שנתן בתוך ידה ממש. אם נתן גט בתוך גגה, או חצרה וכן קרפיפה (מגרש מגודר שלה), מנין שגם כן הוא גט? — תלמוד לומר: "ונתן" — משמע: מכל מקום, בכל אופן שנתן.

ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך] גבי [אצל] גנב: נאמר בתורה "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (שמות כב, ג), ממה שנאמר "ידו" — אין לי אלא שנמצאה ממש בידו לאחר הגניבה. אבל אם נמצאה בגגו, חצרו וקרפיפו, שהגיע חפץ לרשותו ונעל אותו מתוך כוונה לגנוב, מנין שהוא חייב? — תלמוד לומר: "המצא תמצא", מכל מקום.

ומעירים: וצריכא [וצריך] לחזור ולומר דין זה בשתי ההלכות הללו, משום דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק בגט היינו אומרים משום שבעל כרחה מגרשה [היא מתגרשת] לכן נתינה כל שהיא תועיל, אבל גנב דליתיה בעל כורחיה [שאינו בעל כורחו], שהרי מתחייב רק על מה שגונב מרצונו — אימא [אמור] שלא, ודווקא אם גנב בידו ממש מתחייב, אבל אם רק הגיע הדבר לחצירו והוא מתכוון לגונבו יהיה פטור.

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק בגנב היינו אומרים שזה דינו של גנב משום דקנסיה רחמנא [שקנסה אותו התורה] על הגניבה ומענישים אותו גם על מה שאינו בידו ממש, אבל גט — אימא [אמור] שלא יחול הגט אלא אם כן ניתן בידיה ממש, על כן צריכא [צריך הדבר להיאמר] בשתי ההלכות.

ג עד כאן בבירור מקור הדברים בתורה, ומעתה באים לברר את הצד המשפטי שבהלכה. נאמר במשנה שאם זרק לה בתוך חצרה הריהו גט. ויש לשאול: כיצד יכולה להיות לה חצר משלה? והלא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא זכאי להשתמש בכל רווחיהם (פירותיהם) של נכסיה, ואם כן בהיותה נשואה חצירו היא!

אמר ר' אלעזר, מדובר בכותב לה: "דין ודברים אין לי בנכסיך", שסילק עצמו מבעלות על רכושה.

ושואלים: וכי כתב לה הכי מאי הוי [וכאשר כותב לה כך מה יש בזה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שותפו בבעלות על שדה: "דין ודברים אין לי על שדה זו", וכן "אין לי עסק בה", וכן "ידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, שאין לשונות אלה מועילות להיחשב כוויתור על זכותו בשדה!

ומתרצים: אמרי דבי [אומרים בבית מדרשו] של ר' ינאי: מדובר בכותב לה ועודה ארוסה, לפני שהיתה לו בעלות על רכושה, כי זכותו ליהנות מרכוש אשתו מתחילה רק מזמן הנישואין ואילך. וכדברי רב כהנא, שאמר רב כהנא: נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ואינה ממש ירושת אבותיו — אדם מתנה עליה מראש שלא ירשנה, ותנאי זה מועיל לבטל את זכותו. משמע שכל עוד לא הגיע הרכוש לידו יכול הוא לוותר על זכותו בו.

וכדברי רבא, שאמר רבא, האומר: