שם לווי, שלחתיכת העץ הזו אין שם או כינוי המיוחד לעצמה, אבל אם אית ליה [יש לו] שם לווי, אף על גב [אף על פי] שלא גבוה עשרה טפחים מן החצר, ואף על גב [ואף על פי] דלא הוי [שאינו] ארבע אמות הרי הוא כרשות לעצמה ואין האשה מתגרשת בו.

א שנינו במשנה שאם נתן לה את הגט סמוך לה אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת. אמר רבא: לא שנו אלא שנתן את הגט במטה שלו, אבל אם נתן את הגט במטה שלה — מגורשת.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' אליעזר אומר: אם נתן את הגט במטה שלו — אינה מגורשת, במטה שלה — מגורשת.

ותוהים: ואם נתן את הגט במטה שלה האם היא מגורשת?! הלא כליו של לוקח (קונה) ברשות מוכר הוא! שאף שהמיטה היא שלה, מכל מקום המיטה עצמה נמצאת ברשות הבעל. האם שמעת מינה [למד אתה מכאן]: שכליו של לוקח ברשות מוכר — קנה לוקח? והלא דבר זה שנוי במחלוקת, ויש אומרים שדבר הנכנס בכליו של הלוקח כשהיו הכלים מונחים ברשות המוכר — לא קנה הלוקח!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה שגבוה, כלומר, גבוהה המיטה עשרה טפחים, שאז היא נחשבת כרשות לעצמה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] מקום כרעי [הרגליים של המיטה] שהוא ברשותו של הבעל! ומשיבים: על מקום כרעי [רגלי המיטה] לא קפדי אינשי [מקפידים אנשים] מפני שהוא מקום קטן ביותר, וכיון שהמיטה היא כרשות לעצמה, אינה נחשבת כמצויה ברשות הבעל.

ב שנינו במשנה שאם זרק את הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה אפילו היתה בתוך ביתו או חצירו — הריהי מגורשת. ומקשים: אמאי [מדוע] מגורשת אם נתן את הגט לתוך קלתה? הלא מקרה זה כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, והרי דבר זה שנוי במחלוקת אם כליו של קונה ברשות מוכר קונים לו!

אמר רב יהודה אמר שמואל: במשנתנו מדובר כגון שהיתה קלתה תלויה בה, על גופה של האשה, ואז אינה מונחת ברשותו של הבעל. וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: כגון שהיתה קלתה תלויה בה. ור' שמעון בן לקיש אמר: אם היתה קשורה בה, אף על פי שאינה תלויה —

דיו. רב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה (רגליה) שאז מונחת הקלת במקום מושבה של האשה עצמה, ועל כך אינו מקפיד. רב משרשיא בר רב דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות (סלים), ולכן איננו מקפיד על מקום הקלת, לפי שכל חצרו עשויה לכך.

ר' יוחנן אמר: אין צורך בהסברים אלה, אלא מקום חיקה קנוי לה, מקום קלתה קנוי לה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן? — לפי שאין אדם מקפיד על אשתו לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה, והרי זה כאילו הקנה אותם לה לכל שימוש.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אם זרקו, את הגט, לה לתוך חיקה או לתוך קלתה, או לתוך כל דבר שהוא כקלתה — הרי זו מגורשת.

ומתוך שהבאנו ברייתא זו מדייקים בלשונה: "כל דבר שהוא כקלתה" לאיתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? — לאיתויי [להביא] טסקא דאכלה בה תמרי [סל שהיא אוכלת בו תמרים] שגם על מקומו אינו מקפיד.

ג משנה אמר לה לאשתו "כנסי (קחי) שטר חוב זה" והיה זה גט, או שמצאתו מאחוריו, ולא אמר לה מה הוא ורק כשהיא קוראה מה שכתוב בו והרי הוא גיטה — אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטיך".

אם נתן בידה והיא היתה אז ישנה, וניעורה, וקוראה והרי הוא גיטה — אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטיך".

ד גמרא על האמור במשנה שאם מצאה את הגט מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה "הא גיטיך", שואלים: כי אמר [כאשר יאמר] לה "הא גיטיך" מאי הוי [מה יהיה] על ידי כך? הרי אין זו נתינת גט כהלכתה, והוה ליה [הרי זה] כאילו היה אומר לה "טלי גיטיך מעל גבי קרקע",

ואמר רבא: האומר לאשתו "טלי גיטיך מעל גבי קרקע" — לא אמר כלום שאינה מגורשת אלא כאשר ניתן לה מן הבעל! ומשיבים: אימא [אמור]: לא שהיה הגט מונח על הקרקע מאחוריו, אלא ששלפתו (הוציאה אותו) מאחוריו שהיה תחוב בחגורתו, והרי ניתן לה הגט ממנו.

ומקשים: במקרה ששלפתו נמי [גם כן] אינו גט, שכן הא בעינא [הרי צריכים] שיתקיים "ונתן בידה" (דברים כד, ב) וליכא [ואין כאן], שהרי אף על פי שהגט בידה — לא הוא שנתנו לה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דערק [שכפף, פשט] לה את חרציה [מותניו] ושלפתיה [ושלפה אותו], משום שפשיטת מותניו הרי היא כמעשה של נתינת הגט מצידו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר לה לאשתו "כנסי שטר חוב זה", או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה — אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטיך", אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה "הא גיטיך".

כיוצא בו אם נתנו בידה והיא ישנה, ואחר כך ניעורה וקוראה והרי הוא גיטה — אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטיך", אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינו גט עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה "הא גיטיך".

ומעירים וצריכא [וצריך] שתיאמר מחלוקת זו בשני המקרים, דאי איתמר בהך קמייתא [שאילו היה נאמר רק בזו הראשונה], היינו אומרים כך: בההיא קאמר [בזו אמר] רבי, משום שבת איגרושי [גירושין] היא, שהרי היא ערה ומבינה וראויה לקבל גט אף שלא פירש לה שזה גיטה, אבל כאשר נתן בידה והיא ישנה דלאו [שלא] בת איגרושי [גירושין] היא, שהרי עכשיו הריהי כחסרת דעת שאינה יכולה לקבל גט — אימא מודי ליה [אמור, שמודה לו] רבי לר' שמעון בן אלעזר שנתינה ראשונה אינה נחשבת נתינה כלל, לכן הוצרך הדבר להיאמר שאף בזו רבי חולק עליו.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו בישנה], היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] ר' שמעון בן אלעזר שצריך לחזור ולתת לה את הגט, אבל בהך [באחרת] כשהיא ערה — אימא מודי ליה [אמור שהוא מודה לו] לרבי, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

אמר רבא: כתב לה גט ונתנו ביד עבדה שהיה ישן והיא משמרתו — הרי זה גט, שהעבד נחשב כקרקע השייכת לבעלים, והנותן לידו כנותן בחצרה. ואם היה עבדה ניעור — אינו גט, משום דהויא ליה [שהרי הוא] כחצר המשתמרת שלא לדעתה שאינה קונה לה, שהרי הוא שומר את עצמו.

ושואלים: אם ישן ומשמרתו — הרי זה גט, אמאי [מדוע]? הלא חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה!

וכי תימא [ואם תאמר] ישן שאני [שונה], שהרי עכשיו אינו מהלך, והא [והרי] אמר רבא: כל מקרה שאילו היה מהלך לא קנה, גם אם הוא עומד או יושב — לא קנה! ומסכמים: והלכתא [והלכה] זו שאמר רבא שהרי זה גט אינה אלא בעבד כפות (קשור) וישן, שאז הנותן בידו הרי זה כנותן בידה.

ה משנה היתה האשה עומדת ברשות הרבים ונטל הבעל גט וזרקו לה, אם נפל הגט קרוב לה — מגורשת, אם נפל קרוב לו — אינה מגורשת. אם היה מחצה על מחצה — מגורשת ואינה מגורשת. וכן לענין קדושין שזרק לה.

וכן לענין החוב, אם אמר לו בעל חובו (המלווה) "זרוק לי פרעון חובי" וזרקו לו, אם נפל החוב קרוב למלוה — זכה המלוה ונפטר הלווה, גם אם משום מה לא הגיע אחרי כן הכסף לידי המלווה (כגון שנגנב או אבד הכסף לאחר הזריקה, לפני שנטלו המלווה). ואם היה קרוב ללוה ואבד הכסף — הלוה עדיין חייב. ואם היה מחצה על מחצה — שניהם יחלוקו.

ו גמראומבררים את האמור במשנה: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] קרוב לה, והיכי דמי [וכיצד בדיוק הוא] קרוב לו? אמר רב: אם נפל בתוך ארבע אמות שלה — זהו קרוב לה, בתוך ארבע אמות שלו — זהו קרוב לו.

ושואלים: אם כן היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] מחצה על מחצה? אמר ר' שמואל בר רב יצחק: כגון שהיו שניהן עומדין בתוך אותן ארבע אמות.

ושואלים: וליחזי הי מינייהו קדים [ונראה מי מהם קדם] לאותם ארבע אמות? שזה שקדם — ארבע אמות אלה נחשבות כשלו, והוא הקונה בהן. וכי תימא דאתו תרוייהו בהדי הדדי [ואם תאמר שבאו שניהם בבת אחת], והא [והרי] כלל הוא שאי אפשר לצמצם (לדייק) עד כדי כך שיהיו שני דברים בזמן אחד ממש, אלא ודאי אחד מהם קדם!

אלא אמר רב כהנא: הכא [כאן] בשמונה אמות מצומצמות (במדוייק) עסקינן [עוסקים אנו], שארבע אמות שלה וארבע אמות שלו צמודים אלו לאלו,