היתה האשה עומדת על ראש הגג והבעל למטה וזרקו לה, כיון (משעה) שהגיע הגט לאויר (חלל) הגג — הרי זו מגורשת. היה הוא מלמעלה (על הגג) והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, גם אם נמחק או נשרף לפני שנפל לקרקע — הרי זו מגורשת.

ב גמרא ושואלים: מדוע כשהגיע הגט לאוויר הגג הריהי מגורשת? והא [והרי] אוויר הגג לא מינטר [נשמר], שהרי הגט הנמצא בו יכול לעוף למקום אחר על ידי הרוח, והרי זה בגדר חצר שאינה משתמרת שאינה קונה! אמר רב יהודה אמר שמואל: בגג שיש לו מעקה עסקינן [עוסקים אנו] כאן, ומשום כך הריהו כחצר המשתמרת, שהגט אינו יכול לעוף משם.

עולא בר מנשיא משמיה [משמו] של אבימי אמר תירוץ אחר: הכא [כאן] שנמצא הגט בפחות משלשה טפחים סמוך לרצפת הגג עסקינן [עוסקים אנו], שכל פחות משלשה סמוך לגג — כגג דמי [נחשב], לפי הכלל שכל הנמצא תוך שלושה טפחים לדבר אחר הריהו כלבוד = צמוד.

ג שנינו במשנתנו: היה הוא הבעל מלמעלה והיא, האשה, מלמטה וזרקו לה — הרי זו מגורשת. ומקשים: והא [והרי] בדרך זו הגט לא מינטר [שמור] שהרי הרוח יכולה לשאת את הגט אל מחוץ לחצר! אמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר כאן כגון שהיו מחיצות התחתונות של החצר עודפות (גבוהות יותר) על העליונות של מעקה הגג, שבהכרח יפול הגט לתוך החצר.

וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. וכן אמר עולא אמר ר' יוחנן: כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות.

אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: כמאן [כשיטת מי] הולכת הלכה זו שעצם כניסת הגט לרשות האשה, אף שאבד לפני שנח על הקרקע, נחשבת כנתינה — האם כדעתו של רבי, שאמר לענין הוצאה מרשות לרשות בשבת: קלוטה, כלומר, מה שעובר באויר של רשות אחרת אף שאינו נח בתוכה, באותה שעה הוא כמי שהונחה דמיא [נחשבת]?

אמר ליה [לו]: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבי, עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על רבי אלא לענין שבת, שאין אומרים שקלוטה נחשבת כמונחת, משום שהם סבורים שלענין דיני שבת צריך החפץ להיות מונח בפועל באותה רשות אליה נכנס. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא קא מינטר [והרי הוא שמור] גם בזמן שהוא באוויר המחיצות.

וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מדובר כאן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. אמר ליה [לו] ר' זירא לרבי אסי: כמאן? [כשיטת מי] הולכת הלכה זו — כשיטת רבי, שאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת]!

אמר ליה [לו]: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו], על רבי — אלא לענין שבת. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא קא מינטר [והרי הוא שמור].

ד שנינו במשנה שאם לאחר שיצא הגט מרשות הגג נמחק לפני שהגיע לידה — בכל זאת הריהי מגורשת בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה, כאשר היה הגט בשעה שנמחק כבר מעבר למעקה הגג, שהוא יורד אז לתוך רשותה, אבל אם נמחק דרך עלייה, כאשר זרקו כלפי מעלה כדי להוציאו מן הגג, שיפול אחר כך למטה — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מעיקרא [מתחילה] עד שלא החל לרדת מוגדר הגט כמי שלא למינח קאי [להנחה הוא עומד] אלא לעוף למקום אחר, ובאותה שעה עדיין אינו נחשב כמונח בחצר.

ה שנינו במשנה שאם נשרף הגט לאחר שיצא מרשות הגג — הריהי מגורשת בו. ואף כאן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שקדם זריקת הגט לדליקה, אבל אם קדמה הדליקה לזריקת הגט — לא מגורשת האשה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מעיקרא [מתחילה] לשריפה קאזיל [הוא הולך] ולא היתה כאן נתינה כלל.

ו אמר רב חסדא: רשויות חלוקות בגיטין, שאם יש רשויות שונות באותה רשות, כגון בית וחצר, או חצר וגג — אין הן נחשבות כרשות אחת לענין גט, וכל אחת עומדת לעצמה.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרבא: מנא ליה לסבא הא [מנין לו לזקן, לרב חסדא, דבר זה]? אמר ליה [לו], מתניתין [משנתנו] היא, ששנינו בה: היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע הגט לאויר הגג — הרי זו מגורשת.

ויש לברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בגג דידה [שלה] וחצר דידה [שלה], למה לי שיגיע הגט לאויר הגג על מנת שתתגרש בו? אפילו נשאר הגט בחצר מתגרשת בו, שהרי זו חצירה.

אלא תאמר שמדובר בגג דידיה [שלו] וחצר דידיה [שלו], ואולם, כי [כאשר] הגיע הגט לאויר הגג מאי הוי [מה היה בכך] ולמה מתגרשת בו? הרי עדיין לא יצא הגט מרשותו!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקרה זה בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו]. ואולם אימא [אמור] את הסיפא [הסוף] של המשנה, ששנינו: הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף — הרי זו מגורשת. ואי [ואם] מדובר בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו] אמאי [מדוע] אם כן היא מגורשת? אלא צריך לומר שמדובר בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה].

ומעתה יש לתמוה: רישא [ראשה של המשנה] בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו], סיפא [סופה של המשנה] בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה]? כיצד דנה אותה משנה בשני דינים כאשר כל אחד עוסק במציאות שונה ואינה מזכירה את הדבר?

אלא יש להציע פתרון אחר: לאו [האם לא] מדובר שגם הגג וגם החצר הם שלו, ומדובר דאושלה [שהשאילה] מקום אחד ברשותו שתקבל בו את גיטה ובו עומדת האשה, במקרה הראשון השאיל לה את הגג ובמקרה השני השאיל לה את החצר, ולפיכך רק משעה שהגיע לאותה רשות הריהי מגורשת, דחד מקום מושלי אינשי [שמקום אחד משאילים אנשים], תרי [שתי] מקומות לא מושלי אינשי [משאילים אנשים]. ומכאן למד רב חסדא שכאשר יש רשויות חלוקות אין זה נחשב למקום אחד.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרבא: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא [שמא זה כעניינו וזה כעניינו]; רישא [בתחילת המשנה] מדובר באמת בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו], סיפא [סופה] בגג דידיה [שלו] וחצר דידה [שלה], שפעמים מדברת המשנה בשני מקרים שונים ואין מכאן הוכחה גמורה.

ז אמר רבא: שלש מדות בגיטין שיש בהם הבדל בין גט לדיני שבת. הא [זו] שאמר רבי: קלוטה כמי שהונחה, ופליגי רבנן עליה [וחולקים חכמים עליו], — הני מילי [דברים אלה] אמורים שנחלקו דווקא לענין שבת, אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא מינטר [והרי הוא שמור].

והא [וזו] שאמר רב חסדא בהלכות שבת: אם נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל (סל) וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו אם היה הקנה גבוה מאה אמה — חייב, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע, ונמצא שהחפץ נח ברשות היחיד — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין שבת, שם יש הגדרה של רשויות באופן אחר, לפי המחיצות שיש להן ולפי דרך שימושן. אבל הכא [כאן] רק משום אינטורי [שמירה] הוא, והא [והרי] הוא לא מינטר [שמור].