הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר כשיש ריוח מלמעלה, שרואים שזו היא תחילת הגט.

ושואלים עוד על האמור במשנה בגט הכתוב בשני דפים שהוא כשר: ונחשוש דלמא [שמא] מדובר כאן שכתב מקצת הגט ואחרי כן אימלוכי אימליך [נמלך בדעתו, התחרט] על כך וביטלו, ואחר כך שוב נמלך בדעתו וכתב את הגט עד סופו בדף השני, כך שחלקו הראשון כבר נפסל על ידי ביטולו!

ומשיבים: מדובר כגון שכתב "הרי את" מלמטה בתחתית הדף הראשון ואת המשך המשפט "מותרת" כתב מלמעלה, בתחילת הדף השני, שרואים שיש המשך ורצף בין שני הדפים ובוודאי לא נמלך בדעתו בין זה לזה. ושואלים: ודלמא איתרמי ליה [ושמא הזדמן לו] במקרה שהפסיק באמצע משפט? ומשיבים: כולי האי לא חיישינן [כל כך אין אנו חוששים].

רב אשי א מר: במשנתנו מדובר דידיעה ביה מתחתא דמגילתא [שניכרת בו מתיחת הקלף] וניכר מן הקלף שהיתה זו חתיכה אחת ולא נחתך ממנה דבר.

א שנינו במשנה: חתמו עדים בראש הדף או בצידו — הגט פסול. ומקשים: איני [כן הוא]? והא [והרי] רב חתים [היה חותם] מן הצד! ומשיבים: התם [שם] במה שמסופר על רב מדובר בשגגו, צידו העליון, של כתב העדים כלפי כתב הגט, שניכר שעל כך הוא חותם.

ומקשים: אלא הא דקתני [זה ששנה] במשנתנו: הקיף [הצמיד] ראשו של גט זה בצד ראשו של זה, שהיו שני גיטין כתובים על דף אחד במהופך והעדים חתומים באמצע בין הגיטין — שניהם שני הגיטין פסולין, וליחזי הי מינייהו [ונראה איזה מהם] עומד כשגג חתימות העדים כלפי כתב, וליתכשר [ויהיה כשר]!

ומשיבים: התם [שם] במשנה, מדובר דרמי ליה כעיברא [שמונח לו כבריח] שלא חתמו העדים במאוזן בין שני הגיטין, אלא במאונך, שאין חתימתם מהווה רצף של אף אחד מן הגיטין.

ומקשים: אי הכי, סיפא דקתני [אם כך, בסוף ששנה] ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים חתומים באמצע, את (אותו גט) שהעדים ניקרין בסופו — כשר. ואי דרמי כעיברא [ואם מדובר במשנה שמונח כתב העדים כבריח] שהוא במאונך, לאו בהדי האי מיקרי ולאו בהדי האי מיקרי [לא יחד עם גט זה הוא נקרא ולא יחד עם גט זה הוא נקרא]!

אלא יש לדחות מה שהסברנו, ולומר כי רב בדיסקי הוה חתים [במכתבים או בפסקים היה חותם מן הצד] שאין הקפדה בדבר, אבל לענין גט ושאר שטרות יש להקפיד שתהא החתימה דווקא מתחת לכתב.

ב שנינו במשנה: "גט שכתבו עברית וכו', כתב סופר ועד — כשר". אמר ר' ירמיה: חתם סופר שנינו, שאין סומכים על כך שמכירים את כתב הסופר להכשיר את הגט, אלא אם כן היה הסופר חתום כעד נוסף בשטר.

אמר רב חסדא: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יוסי היא שאין אנו חוששים שמא חתם הסופר שלא כדין.

מסופר: ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה [כתובה של חתן שהובאה לפני] ר' אבהו לדון בה, דהוו ידעי ליה לטופסא [שהיו מכירים את הטופס], כלומר, הכירו והעידו על כתב היד של הסופר ולחתימת ידא דחד סהדא [ועל חתימת ידו של עד אחד], סבר לאכשורה [חשב ר' אבהו להכשיר אותה] על ידי כתב סופר ועד, אמר ליה [לו] ר' ירמיה: חתם סופר שנינו, וכתבו לבד אינו מספיק.

ג שנינו במשנה: כתב בגט חניכתו, כינוי או שם משפחה של המגרש וחניכתה של האשה — כשר. תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שכתב חניכת אבות שלו בגיטין כשר עד עשרה דורות, שעדיין יכול הוא להתייחס לשם או לכינוי זה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: שלשה דורות — כשר, מכאן ואילך — פסול.

ומעירים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא דאמר [זו שאמר] ר' חנינא: כתב חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות, כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' שמעון בן אלעזר.

אמר רב הונא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שנאמר: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם" (דברים ד, כה), כלומר, לאחר "בני בנים", שהם שלושה דורות, הדבר כבר נקרא ישן.

ד ואגב הסברת פסוק זה מביאים עוד דברים עליו. אמר ר' יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל חורבן ראשון עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה, שבמשך זמן שלטונם של שבע שושלות מלכים היו גם מנהיגי ישראל ודייניו עובדי עבודה זרה, ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה. שנאמר: "אמללה ילדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה" (ירמיהו טו, ט).

אמר רב אמי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם"(דברים ד, כה) שהוא מפרש "כי תוליד" — דור אחד, "בנים" — הרי שנים, "ובני" — שנים, "בנים" — שנים, הרי שבעה דורות רמוזים.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב ביה [נאמר בו] בהושע בן אלה: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב יז, ב), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "עליו עלה שלמנאסר" (מלכים ב יז, ג) והגלה את ישראל, ואם הושע לא עשה רע כמלכי ישראל, מדוע דווקא הוא נענש?

אמר להו [להם]: אותן פרדסיאות (משמרות) שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, שכבר שכחו וסרו ממנהגי אבותיהם, אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל — ילכו בשבי.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר רב חסדא אמר ר' ירמיה, דרש מרימר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו" (דניאל ט׳:י״ד)? ויש לתמוה: וכי משום ש"צדיק ה' אלהינו" בא "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו"?

אלא כך יש לומר: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קייימת בבבל, דכתיב ביה [שנאמר בה] בגלות יכניה: "החרש והמסגר אלף" (מלכים ב כ״ד:י״ד) שגדולי הדור הוגלו תחילה לבבל, וכיון שהם היו שם — היו לגולים בימי צדקיה מנהיגים שידריכו אותם. ומדוע מכנים כך את גדולי ישראל?

"חרש" הוא רמז — שבשעה שפותחין בדבר תורה נעשו הכל כחרשין שאינם מבינים, "מסגר" — כיון שסוגרין ואומרים שאין הדבר מובן שוב אינן פותחין, שאין מי שיוכל לפתור בעיות אלה. וכמה היו? — "אלף".

עולא אמר: צדקה אחרת היתה, שהקדים ("וישקוד") שתי שנים להגלותם לענין "ונושנתם" (דברים ד, כה), שלא היו ישראל על אדמתם מנין שנים זה (שמונה מאות חמישים ושתים), אלא פחות שנתיים, כדי שלא תתקיים בהם בשלימותה הקללה האמורה באותה פרשה, של אובדן גמור.