ואקדש לך", במנה זה שאתה נותן לפלוני — הרי היא מקודשת, וזאת למדנו מדין ערב. כיצד? ערב, לאו אף על גב [האם אף על פי] שלא מטי [מגיעה] הנאה לידיה [לידו], שהרי את כסף ההלוואה מקבל הלווה בכל זאת קא משעביד נפשיה [הוא משעבד את עצמו] לתשלום החוב, האי איתתא נמי [אשה זו גם כן] אף על גב [האם אף על פי] שלא מטי [מגיעה] הנאה לידה, שהרי המנה ניתן לאחר — בכל אופן קא משעבדא ומקניא נפשה [היא משעבדת ומקנה את עצמה].

נתן אדם מנה לאשה ואמר לה "הילך (הרי לך) מנה והתקדשי במנה זה לפלוני" — מקודשת, וזאת למדנו מדין שחרור עבד כנעני. שאדם אחר נותן לאדוניו כסף והוא משתחרר, ואם כן עבד כנעני, לאו אף על גב [האם אף על פי] דלא קא [שהוא עצמו אינו] חסר ולא מידי [דבר, כלום] ואינו נותן כלום משלו — בכל זאת קא קני נפשיה [הוא קונה את עצמו] ומשתחרר, האי גברא נמי אף על גב דלא קא [אדם זה, האיש השלישי, אף על פי שאינו] חסר ולא ולא [דבר, כלום] — קא קני לה להאי איתתא [הוא קונה את האשה הזו] על ידי נתינת האחר, אף על פי שהוא עצמו אינו נותן דבר.

אמרה אשה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" לאותו אדם, אם נתן — מקודשת, מדין שניהם, כלומר, מדין ערב ומדין עבד כנעני. כיצד? ערב, לאו אף על גב דלא קא מטי [אף על פי שאין מגיעה] הנאה לידיה [לידו] קא [הריהו] משעבד נפשיה [את עצמו], האי איתתא נמי אף על גב דלא קא מטי [אשה זו גם כן אף על פי שאין מגיעה] הנאה לידה — קא מקניא נפשה [הריהי מקנה את עצמה].

אלא שזה לא מספיק, שכן יש להקשות: מי דמי [האם הדבר דומה]? הרי בערב, האי דקא קני ליה קא חסר ממונא [זה המלווה שקונה אותו, את השיעבוד של הערב, חסר אותו ממון] שהלווה ללווה, ועל ידי כך קנה את השיעבוד של הערב, ואולם האי גברא קא קני לה להאי איתתא ולא קא [אדם זה האיש השלישי קונה את האשה הזו ואינו] חסר ולא מידי [דבר, כלום] מעצמו ולכן צריך להוסיף: שחרור עבד כנעני יוכיח, דלא קא [שאינו] חסר ממונא [ממון] משלו וקא קני נפשיה [ובכל זאת קונה את עצמו].

ומעבד כנעני לבד גם כן אי אפשר ללמוד לענייננו, שכן מי דמי [האם דומה הדבר]? התם הך דקא מקני [שם, בעבד, זה שמקנה] — קא קני — [הוא קונה] שבעל העבד המקנה לו את עצמו קונה באותה שעה ממון מן הנותן, ואולם הכא האי איתתא קא מקניא נפשה ולא קא קניא ולא מידי [כאן אשה זו מקנה את עצמה ואינה קונה דבר]! אלא שלענין זה ערב יוכיח, אף על גב [אף על פי] שלא קא מטי [מגיעה] הנאה לידיה [לידו] הריהו משעבד נפשיה [את עצמו], ומצירוף שני הדינים למדנו על האשה שמקודשת.

בעי [שאל] רבא: אם אמרה אשה לאיש "הילך (הרי לך) מנה ואקדש אני לך" מהו? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: מקודשת. אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: אם כן הוה ליה [הרי, נמצא] שנכסים שיש להם אחריות (ואדם, כגון עבד, נחשב נכסים שיש להם אחריות ודינו כדין קרקע) נקנין עם נכסים שאין להם אחריות (מטלטלין).

שהרי אגב שקנה את הכסף לעצמו קונה גם את האשה, ואנן איפכא תנן [והרי אנו בהיפך שנינו במשנה]: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, אבל לא להיפך, שנכסים שיש להם אחריות ייקנו ב"קנין אגב"! אמר ליה [לו]: מי סברת דאמרה ליה [האם אתה סבור שמדובר באופן שהיא אומרת לו] בלשון "קנין אגב" שאגב קנין הכסף יקנה גם אותה? הכא [כאן] באדם חשוב עסקינן [אנו עוסקים] דבההיא [שבאותה] הנאה שיש לה דקא [שהוא] מקבל מתנה מינה [ממנה] גמרה ומקניא ליה נפשה [היא גומרת בליבה ומקנה לו את עצמה].

איתמר נמי משמיה [נאמר גם כן משמו] של רבא: וכן לענין ממונא [ממון] יש קנין באופנים אלה שלמדנו מדין ערב ועבד כנעני. ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמר הדבר גם בקידושין וגם בממון, משום

דאי אשמועינן [שאילו היה משמיע לנו] רק בקידושין היינו אומרים שכך הוא הדין דווקא בקידושין משום דהא איתתא ניחא [שאשה זו נוח] לה להתקדש בכל דבר דהו [שהוא] וכדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש פתגם שאומרות הנשים: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" [טוב לשבת בשני גופים מלשבת אלמנה, בודדה], שאשה מעדיפה בן זוג כלשהו על פני בדידות ולכן אף בהנאה כלשהי מקנה את עצמה לקידושין. אבל לענין ממונא [ממון] — אימא [אמור] שלא יועיל קנין כזה.

ולהיפך, אי אשמועינן ממונא [ואם היה משמיע לנו רק לגבי ממון] היינו אומרים שכך הוא הדין דווקא בממון משום דאיתיהיב [שהוא ניתן] למחילה, שיכול אדם לתת או למחול ממונו הנמצא ביד אחר בלא לקבל כל תמורה אבל בקידושין שאינם תלויים לגמרי ברצון האשה ובהסכמתה, וצריכה לקבל את כסף קידושיה אימא [אמור] שלא יועיל דין ערב ועבד כנעני, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

א אמר רבא: האומר לאשה "התקדשי לי לחציי" — הרי היא מקודשת. אבל אם אמר לה "חצייך מקודשת לי" — אינה מקודשת. הקשה ואמר ליה [לו] אביי לרבא: מאי שנא [במה שונה] "חצייך מקודשת לי" שאינה מקודשת — משום ש"אשה" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חצי אשה. אם כן הכי נמי [כך גם כן] "איש" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חצי איש!

אמר ליה [לו] רבא: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם, איתתא לבי תרי לא חזיא [שם, אשה לשנים אינה ראויה] ואם קונה חצי אשה פירושו של דבר שהוא משייר את החצי השני לאחר — וזה אינו יכול לעשות, שאין אשה נישאת לשני גברים, אלא גברא מי לא חזי לבי תרי [איש האם אינו ראוי לשתי נשים]? והכי קאמר [וכך אמר] לה, כך התכוון כשאמר "את מקודשת לחציי" — דאי בעינא למינסב אחריתי [שאם אני רוצה לשאת אשה אחרת] — נסיבנא [אשא].

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: במקרה שאומר לה "חצייך מקודשת לי" וניפשטו לה קידושי [ויתפשטו הקידושין] בכולה ותהיה מקודשת כולה? מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: האומר על בהמה "רגלה של זו עולה" — הרי תהא כולה עולה, שהקדושה שהיתה בחלקה, מתפשטת על כל הבהמה כולה.

ועוד, אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין כולה עולה, הני מילי היכא [דברים אלו אמורים דווקא במקום] שמקדיש את רגלה, שהוא דבר שאין הנשמה תלויה בו, שהרי אפשר לחתוך את רגלה ותחיה, אבל אם מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו — הויא [הרי היא] כולה עולה לדעת הכל. ואף כאן, כיון שחציה הוא דבר שהנשמה תלויה בו — מדוע לא יתפשטו הקידושין בכולה?

ודוחים: מי דמי [האם הדברים דומים]? התם [שם מדובר] בבהמה שהיא בריה שאין בה דעת ואילו הכא [כאן] הלא הדבר תלוי גם בדעת אחרת, דעת האשה עצמה, והאשה צריכה לגלות דעתה שיתפשט בה קנין הקידושין.

הא לא דמיא [זו אינה דומה] אלא להא [להלכה זו] שאמר ר' יוחנן: בהמה של שני שותפין, אם הקדיש אחד מן השותפים את חציה השייך לו, וחזר ולקחה (קנה את חציה האחר) משותפו והקדישה — הרי זו קדושה, משום שבסופו של דבר הקדיש אותה בשלימות בשתי פעמים. ובכל זאת אינה קריבה משום שבשעה שהקדישה בראשונה — לא היתה ראויה להקרבה, ולא התפשטה קדושה בכולה, משום שהיה צורך בדעת השותף האחר ואין לה תקנה.

אבל כיון שהיא מוקדשת עתה, הרי קדושה שבה מספיקה כדי שתהיה בהמה זו עושה תמורה, שאם המיר בה בהמת חולין — הרי גם הבהמה האחרת נתפסת בקדושה, ואולם תמורתה כיוצא בה, שאף התמורה היא קדושה ואינה קריבה.

ומהלכה זו שמע מינה תלת [למד ממנה שלושה דברים]: