עד שתכנס לחופה, משום טעמו של עולא שמא יאכלו גם בני משפחתה שאינם כהנים מן התרומה שניתנה לארוסה.

ושואלים: ובן בג בג מה הוא אומר על קל וחומר זה? ומשיבים כי לדעתו אין מקום להשוואה ולקל וחומר כי סימפון [ביטול מיקח] בעבדים, לית ליה [אין לו], אינו יכול להיות. כי אי [אם] מומין שבגלוי הוא שמצא בעבד — הא קא חזי ליה [הרי ראה אותו] קודם לכן וראה גם את מומיו ועל דעת כן קנה אותו, ולכן אין לו אחר כך זכות טענת מיקח טעות. אי [אם] משום מומין שבסתר שמצא בו — מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה] אם יש בעבד מומים שבסתר? הלא רק למלאכה קא בעי ליה [צריך אותו] ולא איכפת ליה [לו] אם יש לו מומים בסתר שאינם מגבילים אותו בעבודה.

ואף אם נמצא שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס (משחק בקוביה) שהם מומים שבסתר, ומפריעים גם למלאכה — הגיעו ("נשאר בידו") העבד, ללוקח, שאינו יכול לחזור בו, והקונה הפסיד, משום שהיה הקונה צריך לחשוש לפגם כזה שרוב העבדים לוקים בו. מאי אמרת [מה אתה אומר] שהמום שגילה רק לאחר הקניה היה שהעבד הוא לסטים (שודד) מזויין החייב מיתה, או נכתב למלכות שחייב מיתה ומבוקש על ידי השלטונות — הנהו קלא אית להו [אלה קול (פירסום) יש להם], ובודאי קיבל עליו סיכון זה, כשקנה אותו.

ושואלים: מכדי [הרי] בין למר [לדעת חכם זה], ר' יוחנן בן בג בג, ובין למר [לדעת חכם זה], ר' יהודה בן בתירה, ארוסה לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה מגזירת חכמים, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לגבי ההלכות שסימנן: "קיבל", "מסר" ו"הלך". שאם קיבל עליו הבעל את המומים מראש, שאז אין חשש לסימפון אך יש חשש שתאכיל את בני משפחתה בתרומה, או אם מסר האב את האשה לשלוחי הבעל, או שהלך שליח האב עם שלוחי הבעל ואינה עוד בבית אביה, שבשני מקרים אלה אין חשש שתבוא להאכיל בתרומה את בני משפחתה אך יש חשש לסימפון.

א מכאן שבים לביאור עיקרי הדינים שבמשנה. שנינו שאם מקדש בכסף, בית שמאי אומרים שעליו לקדש לפחות בדינר, ולבית הלל די בפרוטה. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? אמר ר' זירא: שכן אשה מקפדת על עצמה ומזולזל בעיניה שתהא נקנית בסכום פעוט, ולכן אין היא מתקדשת בפחות מדינר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי נימוק זה כגון בנתיה [בנותיו] של ר' ינאי, דקפדן אנפשייהו [שמקפידות על עצמן] ועל כבודן ביותר, ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי [ואינן מתקדשות לפי חשיבותן בפחות מכלי מלא דינרים] הכי נמי דאי פשטה [כך גם כן תאמר שאם תפשוט] ידה וקבלה חד זוזא [ותקבל דינר אחד] מאחר הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא הוו [יהיו] אלה קדושין?

אמר ליה [לו]: במקרה שפשטה ידה וקבלה לא קאמינא [אינני אומר], שאם היא מוותרת מרצונה על כבודה — היא יכולה לוותר כמה שהיא רוצה, כי קאמינא [כאשר אני אומר] הוא כגון שקדשה בליליא [בלילה] והיא לא ראתה במה הוא מקדש אותה, אי נמי דשויה [או גם כן שמינתה] שליח להתקדש, ולא אמרה לשליח במפורש בכמה כסף רצונה להתקדש, שמן הסתם מקפידה היא על כבודה ואינה מתקדשת בפחות מדינר.

רב יוסף אמר טעם אחר: טעמיהו [טעמם] של בית שמאי כדברי רב יהודה אמר רב אסי. שאמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף האמור בתורה הוא כסף צורי (בדינרים צוריים) שערכם רב, וסכום כסף של דבריהם שקבעוהו חכמים, נקוב בכסף מדינה, שכל מטבע שבו ערכו רק שמינית מערכו של המטבע הצורית. ובית שמאי הולכים לפי השיעור האמור בתורה, והמטבע הקטנה ביותר בכסף צורי הוא מטבע כסף, השווה בערכו לדינר.

ב גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי וכל כסף של דבריהם הוא כסף מדינה. שואלים: וכללא [והאם כלל] הוא שכל כסף האמור בתורה הוא מטבע כסף דווקא ולפחות דינר?