משל מי? כלומר, זה שמאכיל ומשקה את אביו על חשבון מי הוא? רב יהודה אמר: משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב. אורו ליה רבנן [הורו לו חכמים] לרב ירמיה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהורו לבריה [לבנו] של רב ירמיה כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] משל אב.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב), ונאמר "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) לגזירה שווה: מה להלן בכיבוד המקום נעשה הכיבוד "מהונך", כלומר, בחסרון כיס (הוצאה כספית), אף כאן בכיבוד אב נעשה הכיבוד בחסרון כיס. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהוא מכבדו משל אב, מאי נפקא ליה מיניה [מה חסרון כיס יוצא לו מזה]? ומשיבים: לביטול מלאכה. שאף שאת גוף הממון אינו חייב להוציא משלו, מכל מקום צריך הבן להתבטל ממלאכתו לצורך כיבוד האב, ונמצא שיש לו בכך חסרון כיס.

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך ממה ששנינו בברייתא: שני אחים, או שני שותפין וכן האב ובנו, או הרב ותלמידו — פודין זה לזה מעשר שני בלי להוסיף חומש, שדינם כדין זר הפודה מעשר שני של חבירו שאינו חייב בתוספת חומש. ומאכילין זה לזה מעשר עני, שאם האחד עני, רשאי האחר להאכילו ממעשר עני שהפריש מתבואתו.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שחובת כיבוד האב היא משל בן, נמצא זה, הבן, פורע חובו משל עניים, שהרי מוטלת עליו החובה לדאוג מממונו לכבוד אביו — והוא משלם אותה ממעשר עני! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שנותן לאביו את כל צרכיו הבסיסיים מממונו ואם אביו צריך להעדפה (לתוספת) יותר מזה יכול הוא לתת מכסף מעשר עני.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, היינו דקתני עלה [זה ששנינו עליה] על ברייתא זו שאמר ר' יהודה: תבא מאירה (קללה) למי שמאכיל את אביו מעשר עני. ואי [ואם] להעדפה, מאי נפקא מינה [מה יוצא מכך], שהרי הבן ממלא את חובתו ועוד מוסיף כדי שיהיה לאב יותר, ומדוע תבוא עליו קללה?! ומשיבים: אפילו הכי זילא ביה מילתא [אפילו כך מזולזל בו הדבר] באב, שמאכילים אותו מכסף המיועד לצדקה לעניים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול האב ארנקי ויזרקנו לים בפניו של בנו ואינו מכלימו. ואי [ואם] אמרת שהוא משל אב, מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא, איכפת לו מזה] שאם זורק האב את הארנק של עצמו, מדוע יקפיד הבן על כך? ומשיבים: מדובר פה בראוי ליורשו, וכיון שסבור שכסף זה יגיע לבסוף לרשותו לכן צריך לומר שלא יכעס.

וכי הא [וכמו מעשה זה] של רבה בר רב הונא. שרב הונא קרע שיראי באנפי [היה קורע בגדי משי בפניו] של רבה בריה [בנו]. אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח [אלך ואראה אם כועס או אינו כועס], כדי לנסותו אם מכבד הוא את אביו. ושואלים: ודלמא רתח וקעבר [ושמא יכעס עליו הבן ונמצא שהאב עובר] על האיסור של "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שהוא נותן לפניו מכשול, שעלול לחטוא על ידו! ומשיבים: מדובר באופן דמחיל ליה ליקריה [שהאב מוחל על כבודו] מראש, ונמצא שגם אם יכעס הבן אין זה נקרא זלזול בכבוד אב.

ושואלים: והא קעבר [והרי הוא עובר] בקריעת הבגדים משום "בל תשחית" (ראה דברים כ, יט)! ומשיבים: דעבד ליה בפומבייני [שהיה עושה אותו קרע, במקום התפרים] כך שהיה רק נראה כקורע. ואומרים: ודילמא משום הכי לא רתח [ושמא משום כך הבן אינו כועס] מפני שלא נגרם שום נזק בדבר? ומשיבים: דעבד ליה בשעת ריתחיה [שהיה עושה זאת בשעת כעסו] ואז לא היה הבן מבחין בפרט זה.

א וממשיכים בענין כיבוד אב. מתני ליה [היה משנה, מלמד לו] רב יחזקאל לרמי בריה [בנו]: אם נתערבו הנשרפים (חייבי מיתת שריפה) בנסקלים (בחייבי מיתת סקילה), ר' שמעון אומר: ידונו כולם בסקילה הקלה, שהשריפה חמורה ממנה.

שכיון שיש ספק בדבר — נוהגים בכולם להקל, שלש יטת ר' שמעון שריפה חמורה מסקילה. אמר ליה [לו] רב יהודה בריה [בנו] של רב יחזקאל: אבא, לא תיתנייא הכי [אל תשנה אותה כך] כי אין זו גירסה נכונה. כי לפי גירסה זו מאי איריא [מה שייך] שיאמר שהטעם הוא כי שריפה חמורה, תיפוק [תצא] לי הלכה זו מטעם אחר דרובא [שהרוב] נסקלים נינהו [הם], שהרי כך משמעות הלשון — שהנשרפים שהם מיעוט נתערבו בין הרבה נסקלים, ויש איפוא ללכת אחר הרוב! אלא הכי איתנייא [כך אשנה אותה]: הנסקלים שנתערבו בנשרפים שלמרות שהנסקלים הם מיעוט, הולכים אחר המיעוט כדי להקל.

אמר ליה [לו] רב יחזקאל: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של המשנה: וחכמים אומרים ידונו בשריפה הקלה, שהסקילה חמורה ממנה. ולפי גירסתך מאי איריא [מה שייך] הטעם שסקילה חמורה? תיפוק [תצא] לי הלכה זו מטעם אחר — דרובא נשרפים נינהו [שהרוב נשרפים הם] והולכים אחר הרוב!

אמר ליה [לו] רב יהודה בנו: אין זו קושיה מדברי חכמים כי התם רבנן הוא דקאמרו ליה [שם חכמים הם שאמרו לו] לר' שמעון כך: דקאמרת [מה שאתה אומר] שריפה חמורה — לא כך הוא, אלא סקילה חמורה, אבל במקרה זה שהנשרפים הם רוב — ידונו בשריפה אפילו אם שריפה היתה חמורה משום שהנסקלים בטלים ברוב.

אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה לאחר מכן: שיננא, לא תימא ליה לאבוך הכי [גדול השיניים, אל תאמר לו לאביך כך] בלשון זו שאינה דרך כבוד. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו במפורש "אבא עברת על דברי תורה", אלא אומר לו: "אבא כך כתוב בתורה". ותוהים: אם אומר לו "כך כתוב בתורה" — צעורי קא מצער ליה [הרי מצער אותו בכך]! אלא אומר לו: "אבא, מקרא כתוב בתורה כך" שאומר לו מקרא זה, ומאליו מבין האב שעשה דבר שלא כראוי.

ב אלעזר בן מתיא אומר: אם אבא אומר "השקיני מים", ויש מצוה המוטלת עלי לעשות באותו זמן — מניח אני כבוד אבא, ועושה את המצוה. וטעם הדבר — שאני ואבא חייבים שנינו במצוה. איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה זו ליעשות על ידי אחרים — תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא ויעסוק בכבוד אביו, שהרי מצות כיבוד אב מוטלת רק עליו. אמר רב מתנה: הלכה בדבר זה כאיסי בן יהודה.

ג אמר רב יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואין בנו נחשב כעובר על המצוה אם אינו נוהג בו כבוד. אבל הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. ואילו

רב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול. שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג, כא), הרי שהקדוש ברוך הוא, אף שהוא רבם של ישראל, מוחל על כבודו, וטורח לפני ישראל. אמר רבא: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם [שם], הקדוש ברוך הוא עלמא דיליה [העולם שלו] הוא, ותורה דיליה [שלו] היא, מחיל ליה ליקריה [יכול הוא למחול על כבודו], שהרי הוא גזר איך צריך לנהוג והוא יכול לשנות מגזירות עצמו,