ניתני [שישנה] אם כן בשניהם באותה לשון — או שיאמר: "זה וזה יורד ולוקח", או שיאמר: "זה וזה יורד ולוקט"! ומשיבים: האמר ליה [הרי אמר לו] שמואל לרב ענן: תני [שנה] באמת, או "זה וזה יורד ולוקח" או "זה וזה יורד ולוקט". מר בריה [בנו] של רבנא מתני ליה לקולא [היה באמת שונה למשנה זו בלשון שמשמעה להקל], "זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט עבור עצמו ביד".

ומסופר בענין ערלה בחוץ לארץ: אמר ליה [לו] לוי לשמואל: אריוך (כך היה כינויו של שמואל), ספק [הבא] לי, שאני עצמי לא אלקט פירות אלה, ואנא איכול [ואני אוכל], שאין לחשוש לכך בחוצה לארץ. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי [היו מביאים זה לזה], שכל זמן שהוא עצמו אינו לוקח מן הערלה אין בכך איסור. אמרי [אמרו] חריפי העיר פומבדיתא: אין איסור ערלה נו הג בחוצה לארץ כלל.

שלחה רב יהודה את הבעיה הזו לקמיה [לפני] ר' יוחנן. שלח ליה [לו] כתשובה: סתום (השאר סתום, אל תפרסם) את דינו של ספיקא [ספק] ערלה להיתר, ואבד ואסור לחלוטין ודאה [ודאי] ערלה, והכרז על פירותיהן של המקילים בה שטעונים גניזה (קבורה), שאין להנות מהם. וכל האומר אין איסור ערלה בחוצה לארץ — לא יהא לו נין ונכד, "משליך חבל (משתתף) בגורל בקהל ה'" (מיכה ב, ה).

ושואלים: ואינהו כמאן סברוה [והם, חריפי פומבדיתא, כמי סברו, על מי הסתמכו כשפסקו הלכה זו] ומשיבים: כי הא דתניא [כמו דעה זו ששנינו בברייתא]: ר' אלעזר בר' יוסי אומר משום (בשם) ר' יוסי בן דורמסקה, שאמר משום ר' יוסי הגלילי, שאמר משום ר' יוחנן בן נורי, שאמר משום ר' אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ כלל.

ותוהים: ולא, וכי סבור ר' אליעזר שאין ערלה בחוץ לארץ? והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שר' אליעזר אומר: אף החדש, משמע שהוא מודה בערלה ובכלאים שאסורים בחוץ לארץ! ומשיבים: תני [שנה]: לא "אף החדש" אלא: "חדש", כלומר, שרק בזה סבור הוא שהוא נוהג בחוץ לארץ.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ערלה בחוצה לארץ אסורה בהלכה למשה מסיני. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ספק ערלה, בארץ — אסור, בסוריא — מותר, בחוצה לארץ — יורד ולוקט. ואם היתה הערלה אסורה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, איך מותר ספיקה בסוריה? "אשתומם כשעה חדה" [השתומם, שתק כשעה אחת] (כלשון הכתוב דניאל ד, טז) ואחר כך אמר ליה [לו]: אימא [אמור] כך נאמר ונתפרש בהלכה זו למשה מסיני: שבחוץ לארץ ספיקא מותר, ודאה — אסור.

א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לוקין על איסור הכלאים בחוץ לארץ מדבר תורה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר' יוסי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: הכלאים מדברי סופרים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנה מדובר בכלאי הכרם שהם אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים, כאן בדברי ר' יוחנן מדובר בהרכבת האילן במין אחר.

ומקור הלכה זו הוא כדברי שמואל, שאמר שמואל: נאמר "את חקתי תשמרו" (ויקרא יט, יט) כוונתו: עליך לשמור אף על חוקים שחקקתי לך כבר שנאסרו לבני נוח עוד לפני מתן תורה, והם: "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים

"(שם). והוקשו האיסורים זה לזה ללמד: מה איסור כלאים האמור לגבי בהמתך הוא דווקא בהרבעה של מין בשאינו מינו, אף איסור כלאים בשדך הוא דווקא בהרכבה של אילן זה באילן מסוג אחר, ולא בזריעת מינים שונים יחד. ועוד אפשר ללמוד מכאן: ומה איסור כלאים לגבי בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ (שהרי חובת הגוף הוא ואינו תלוי בארץ), אף איסור הרכבה של שדך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ושואלים: ואלא הכתיב [והרי נאמר] שם "שדך" שמשמעו השדה שלך, כלומר, נחלת ישראל בארץ ישראל! ומשיבים: הכתוב ההוא נדרש למעוטי [למעט] כלאי זרעים שאינם נוהגים בחוצה לארץ, שזריעת זרעים שונים יחד אין בה איסור אלא בארץ בלבד.

מסופר: רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] בחוץ לארץ חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי [ראו אדם אחד שהיה זורע זרעים שונים ביחד]. אמר ליה [לו] אחד לחבירו: ניתי מר נשמתיה [יבוא אדוני וינדה אותו] על שעושה איסור. אמר ליה [לו]: לא חווריתו [אין ההלכות הללו מחוורות לכם].

ותו, חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני [ועוד, ראו אדם אחד שהיה זורע חטים ושעורים בין הגפנים]. אמר ליה [לו]: ניתי מר נשמתיה [יבוא אדוני וינדה אותו]. אמר ליה [לו]: לא צהריתו [אין ההלכות הללו בהירות לכם]. והסביר לו: וכי לא קיימא לן [מוחזק לנו, בידינו] כר' יאשיה שאמר: אין אדם חייב מלקות מן התורה על כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן של גפן, שלשתם במפולת יד (בזריעה) אחת?! ואדם זה שלא עשה כן, אין מקום לנדותו.

מסופר: רב יוסף היה מערב ביזרני [זרעים שונים] וזרע [וזורע]. אמר ליה [לו] אביי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: הכלאים אסורים בחוץ לארץ על כל פנים מדברי סופרים! אמר ליה [לו]: לא קשיא [אין זה קשה], כאן במשנה מדובר בכלאי הכרם, כאן שאני נוהג היתר גמור הוא בכלאי זרעים. וזה טעם הדבר: כלאי הכרם שבארץ אסורים אפילו בהנאה — בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן [גם כן גזרו בהם חכמים] איסור. ואילו כלאי זרעים שבארץ לא אסירי [אינם אסורים] בהנאה — בחוצה לארץ נמי [גם כן] לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] כלל.

הדר [חזר] ואמר רב יוסף: לאו מלתא היא דאמרי [אין זה דבר שיש בו ממש מה שאמרתי] שכלאי זרעים הותרו לגמרי בחוץ לארץ, וראיה לדבר ממה שרב זרע גינתא דבי [את הגינה של בית] רב מסביב לבית המדרש משארי משארי [ערוגות ערוגות] של מינים שונים, מאי טעמא [מה הטעם] עשה כן, ולא זרע מינים שונים יחד, לאו [האם לא] משום שחשש לאיסור של עירוב עירובי כלאים? אמר ליה [לו] אביי: זו איננה ראיה, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] הלכה על ידי מעשיו,