לא שנו במשנתנו שכשאוכלת את התמרות ראשונה ראשונה שאין התמרות מצטרפות לכדי שווה פרוטה אלא כשאמר לה שתתקדש לו "בזו ובזו ובזו", שמשמעו שאינה מקודשת אלא לאחר שקיבלה את כולן ומשום כך כל אחת שאכלה נחשבת כמלוה ואינה מקודשת אלא באחרונה בלבד. אבל אם אמר לה שמתקדשת "באלו" יחדיו — אפילו אוכלת אחת אחת נמי [גם כן] מקודשת, ואפילו אם היה שווה פרוטה בכולן ביחד, וכי קא אכלה [וכאשר היא אוכלת] — מדנפשה קאכלה [משל עצמה היא אוכלת], שלאחר שנתן לה אותן ככסף קידושין הרי הן כבר רכושה, ונתקדשה לו בקבלתן.

ומעירים: תניא כותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רבא. ששנינו: אמר לאשה "התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז", או שאמר לה "התקדשי לי באלו", אם יש בכולן שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. ואם אמר "התקדשי בזו ובזו ובזו", אם יש בכולם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אמר לה "הרי את מקודשת בזו" — נטלתו ואכלתו, "בזו" — נטלתו ואכלתו, "ועוד בזו" "ועוד בזו" — אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.

עד כאן דברי הברייתא, ומעתה מביאים ממנה ראיה: האי [זה] הקטע הראשון באומר "באלון ברמון באגוז", היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אילימא [אם תאמר] שאמר לה: "או באלון, או ברמון, או באגוז", מדוע ההלכה היא שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת? והא [והרי] "או" קאמר [אמר], שפירש שאינו מקדשה בכולם אלא רק באחד מהם שתרצה וצריך שאחד מהם יהיה שווה פרוטה! ואלא תאמר שאמר לה "באלון וברמון ובאגוז" יחד — אם כן היינו [זהו] המקרה של "בזו ובזו ובזו"? אלא לאו [האם לא] מדובר שאמר לה "הרי את מקודשת באלו", ואולם הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה בהמשך הברייתא] את המקרה: או שאמר לה "התקדשי לי באלו" — מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו [שבראשה לא] במקרה של האומר "אלו" עסקינן [עוסקים אנו] ואם כן לכאורה מיותרת הלכה זו בברייתא, אלא שיש להבין את המשנה כדין כללי שאחריו

פירושי קא מפרש [מפרש הוא] התנא את הדברים. וכך יש להבין: אם אמר לאשה "התקדשי לי באלון ברמון באגוז", כיצד? כגון שאמר לה "התקדשי לי באלו".

וממשיכים בהוכחה וקתני סיפא [ושנה בסופה] של הברייתא אופן שני שאמר לה הרי את מקודשת "בזו" ונטלתו ואכלתו, אם יש באחת מהם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

ואילו רישא [בראשה], בהלכה הראשונה, לא קא מפליג [אינו מחלק] בין אוכלת את התמרות למנחת אותן ברשותה, שבכל אופן היא מקודשת. שמע מינה [למד מכאן]: כל היכא [מקום] שאמר לה "באלו" והיה בכולם שווה פרוטה כי קא אכלה [כאשר היא אוכלת] — מנפשה קא אכלה [משל עצמה היא אוכלת] ואין זה מלוה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא כדברי רבא.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [ברייתא זו נוחה למי שאומר, מפרש] (ר' אמי) שההלכה במשנה באוכלת ראשונה ראשונה אסיפא קאי [על סוף המשנה ("בזו ובזו") היא עומדת, מתייחסת] ומאי [ומה] פירוש "אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה" — הכוונה היא: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, אם כן הכי נמי [כך גם כן] בברייתא אפשר לפרש בדרך זו: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה.

אלא לדעת רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שההלכה במשנה בענין אוכלת ארישא קאי [על תחילת המשנה היא עומדת, מתייחסת] "התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו" אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואוכלת איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר, אף על פי שיש לה הנאה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת — איך נפרש את הברייתא "עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה", שהרי הכא — כללי קחשיב, פרטי לא קא חשיב [כאן בברייתא כללים הוא מונה, פרטים אינו מונה] שהרי כשאומר "בזו ובזו ובזו" אינו דן אותם כפרטים, שתתקדש בכל אחד לחוד, אלא בכולם יחד.

ומשיבים: הא מני [הלכה זו שבברייתא כשיטת מי היא] — כשיטת רבי היא, שאמר: בהלכות פיגול קרבנות, אם אמר שיאכל כזית מהקרבן חוץ לזמנו, וכזית מהקרבן חוץ למקומו לא שנא [אינו שונה] אם אומר בלשון "כזית כזית", ולא שנא [ואינו שונה] אם הוא אומר "כזית וכזית", שניהם פרטא הוי [פרטים הם], שהאומר כן אינו מתכוון לכלול ולצרף את הפרטים, אלא כמתייחס לכל פרט לעצמו. ושיטת רבי אינה כשיטת המשנה, אלא לדעתו "בזו ובזו" הם פרטים, ולכן אף שאוכלת מה שנתן לה והנאתה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה — אינה מקודשת.

א אמר רב: המקדש במלוה שהלווה לפני כן כסף לאשה, ומקדשה בסכום זה שהיא חייבת לו — אינה מקודשת, כי מלוה להוצאה ניתנה. שכסף ההלוואה במהותו אינו ניתן כדי שישאר בעינו אלא להוציא אותו על ידי הלווה, ולכן מזמן שניתן כסף המלוה אינו נחשב עוד כלל כרכושו של המלווה, ואינו יכול לקדש בו. ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהדבר הזה שנוי במחלוקת תנאים], ששנינו בברייתא: המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים: מקודשת. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה סבור] שמלוה להוצאה ניתנה, ומר סבר [וחכם זה סבור] מלוה לאו [לא] להוצאה ניתנה?

ותוהים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לומר כן?! אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: ושוים במכר שזה קנה, שיכול המלווה לקנות דבר מה מהלווה על ידי שמקנה ללווה את כסף ההלוואה תמורת החפץ. ועתה אי אמרת [אם אומר אתה] שמלוה להוצאה ניתנה, אם כן במאי קני [במה הוא קונה]?! והרי אין כאן דבר שיחול הקנין על ידו! אלא ברור שאין להבין ברייתא זו כמשמעה ואין להוכיח ממנה דבר.

אמר רב נחמן: רב הונא חברין [חבירנו] מוקים לה במילי אוחרי [מעמיד, מסביר, אותה את המחלוקת בדברים אחרים] ולא במקרה פשוט, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — במקרה מסויים, כגון שאמר לה "התקדשי לי במנה" ונמצא שהיה המנה חסר דינר והרי הוא עליו כמלוה. מר [חכם זה] שאמר: אינה מקודשת סבר: כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע ממנו] את הדינר הנוסף, ונמצא שלא קיים את התנאי, ולא חלו הקידושין. ומר [וחכם זה] סבר: לא כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו], ולכן האיש נחשב כאילו לווה ממנה דינר וישלם אותו במשך הזמן, ולכן היא מקודשת.

ומקשים: ואלא הא [זו] שאמר ר' אלעזר: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר — הרי זו מקודשת, וישלים אחר כך את החסר, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמה שחלקו תנאים אמר את דבריו]? ומשיבים שיש להבדיל בין המקרים, אמרי [אומרים]: במקרה שנתן לה מנה חסר דינר כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו] את הדינר, שהרי נתן לה כמעט את כל הסכום, אבל אם נתן לה מנה חסר תשעים ותשע לא כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו], את ההפרש, שהרי לא נתן לה כמעט ולא כלום ולפיכך היא מקודשת לפי כולם.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו בברייתא: האומר לאשה "התקדשי לי בפקדון שלי שיש לי בידך" והלכה ומצאתו שנגנב הפקדון או שאבד, אם נשתייר הימנו (ממנו) שוה פרוטה — מקודשת בשווה הפרוטה שנשתייר, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת, שהרי עתה אין כאן דבר שיכול לקדשה בו. ואולם אם אמר לה שמקדשה במלוה שהילווה לה, אף על פי שלא נשתייר הימנו שוה פרוטה — מקודשת. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: מלוה