גט פשוט, כלומר, סתם גט, עדיו חתומים מתוכו, בתוך השטר, מתחת לכתוב, כנהוג ברוב השטרות. גט מקושר, שתופרים אותו, עדיו חותמים מאחוריו, מאחורנית על התפר. גט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, או מקושר שכתבו עדיו מתוכו — שניהם פסולים, כיון שלא נעשו כתקנת חכמים. ר' חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו — כשר, שהרי יכול לעשותו פשוט, שיפתח את התפרים ויימצא זה גט פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה, שאם נהוג גט פשוט ועשה מקושר או להיפך — הגט פסול.

והוינן בה [והיינו עוסקים, מתקשים, במשנה זו]: וכי התנא קמא [הראשון] לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהולכים כמנהג המדינה? ואמר רב אשי הסבר לשיטותיהם של רבן שמעון בן גמליאל והתנא הראשון: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לכתוב בגט פשוט ועבד ליה [ועשה לו, אותו] מקושר, אי נמי [או גם כן]: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לכתוב במקושר ועבד ליה [ועשה לו, אותו] פשוט — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שודאי במינוי השליחות יש קפידא [הקפדה] שיעשה השליח כמנהג המדינה, ואם שינה — נפסל הגט.

כי פליגי [כאשר חלוקים הם], הרי זה באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] בין בפשוט בין במקושר, ואמר ליה [לו] לסופר: "עביד [עשה] לי גט פשוט", ואזל ועבד ליה [והלך ועשה לו] מקושר. מר סבר [חכם זה, התנא הראשון ר' חנינא בן גמליאל, סבור]: קפידא [הקפדה] היא, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: מראה מקום הוא לו, שלא הקפיד שיהיה דווקא כזה. והוכחנו איפוא שרבן שמעון בן גמליאל מקבל את ההנחה של "מראה מקום".

וגם ר' אלעזר מקבל סברה זו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה שאמרה לשלוחה "התקבל לי גיטי מבעלי ממקום פלוני", וקבל לה גיטה ממקום אחר — פסול. ור' אלעזר מכשיר. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: מראה מקום היא לו, שרק אמרה לו היכן לקחת את הגט, אבל לא הקפידה שיקבלנו דווקא באותו מקום.

א אמר עולא: המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון ור' שמעון היא דווקא כשהטעה אותה בשבח ממון, כלומר, שהמקדש נתן לאשה דבר שהיה מבחינה ממונית משובח יותר ממה שדובר לפני כן, אבל אם הטעה אותה בשבח יוחסין, שחשבה שיש לו ייחוס פחות, ונמצא ייחוסו גדול יותר — דברי הכל אינה מקודשת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שיש לומר שהאשה אומרת "מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא" ["נעל הגדולה מרגלי אינני רוצה"], כלומר, שאינה רוצה להנשא לאדם שמעמדו הרבה יותר גבוה ממעמדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש: מודה ר' שמעון, שאם הטעה לשבח יוחסים שאינה מקודשת.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהבנה זו. דקתני [ששנה] במשנה הבאה: המקדש אשה "על מנת שאני כהן" ונמצא שהוא לוי, או "על מנת שאני לוי" ונמצא שהוא כהן, או שאמר שהוא נתין (מבני הגבעונים) שאסורים לבוא בקהל מדברי סופרים ונמצא שהוא ממזר האסור לבוא בקהל מן התורה, או שאמר לה "על מנת שאני ממזר" ונמצא שהוא נתין — אינה מקודשת. ולא פליג [חלק] ר' שמעון על כך. משמע שבמטעה לשבח יוחסין אף הוא מודה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: אלא זו דקתני [ששנה] באותה משנה: האומר לאשה שמקדש אותה "על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת" ואין לו, או על מנת שאין לו ויש לו, שדבר זה שבח ממון הוא, שהרי ההבדל בין מי שיש לו שפחה או שאין לו משמעותי רק מבחינה ממונית, חמרית, לגבי מידת הטירחה שתצטרך האשה לטרוח אחר כך בבית. ואף שם הכי נמי דלא פליג [כך גם כן תאמר שאינו חולק] מפני שלא מוזכר שם שר' שמעון חולק?!

אלא יש לומר שפליג ברישא [שחולק במשנה הראשונה, משנתינו] לענין שבח ממון והוא הדין לסיפא [לסוף, במשנה הבאה], שגם בענין זה הוא חולק, אלא שלא היה צריך לומר זאת פעם שניה. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] לענין שבח יוחסין אין להסיק מסקנה לעמדת ר' שמעון בשבח יוחסין מכך שלא חלק במפורש כי אפשר לומר שהוא פליג ברישא [חלק בראש, במשנה ראשונה] והוא הדין לסיפא [לסוף].

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]? התם [שם] אפשר לומר: אידי ואידי [זה וזה] הם טעות של שבח ממון ואפשר לומר שפליג ברישא [חולק בראש] והוא הדין בסיפא [בסוף] ולכן לא פירש את מחלוקתו, הכא [כאן] ששבח יוחסים הוא והוא בודאי נושא שונה, אם איתא דפליג [אם יש מקום לומר שר' שמעון חולק], אם כן נתני [שישנה] זאת במפורש! ולכן העובדה שלא נזכרת מחלוקת בשבח יוחסין — ראיה היא שאינו חולק.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: הכא נמי [כאן גם כן] בבת מגודלת הוא שבח יוחסים, מי סברת [האם סבור אתה] מאי [מה] פירוש בת מגודלת שהיא גדולה ממש בגיל, שהיא יכולה לעזור? לא, מאי [מה] פירוש מגודלת — גדלת (קולעת שערות, ספרית). ומדוע יכולה האשה לראות דבר זה כחסרון — דאמרה [שאומרת] היא, המתקדשת: לא ניחא [נוח] לי בה דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא קמי שיבבותיי [שהיא תיקח, תשמע, דברים ממני ותלך ותעביר אותם לפני שכנותיי] ותספר להן אודות מעשיי.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אומר אדם לאשה שהוא מקדש אותה "על מנת שאני קריינא" (קריין, יודע לקרוא בתורה); כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת — הרי זו מקודשת. ר' יהודה אומר הכוונה היא עד שיקרא ויתרגם. ושואלים: האם הכוונה היא יתרגם מדעתיה [מדעתו]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה עצמו אומר: המתרגם פסוק כצורתו, כלומר, מלה במלה — הרי זה בדאי, שאין זו כוונת הכתוב. ולהיפך, המוסיף עליו תרגום משלו — הרי זה מחרף ומגדף. אלא מאי [מה] פירוש תרגום — תרגום דידן [שלנו] התרגום המקובל, שהוא יודע גם לקרוא וגם לתרגם.

והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן שאמר לה בלשון "קריינא" ["קריין"], אבל אם אמר לה בלשון "קרא אנא" [אני קרא], שמשמעו: בקי במקרא — הכוונה היא עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא [עד שהוא יודע לקרוא בתורה נביאים וכתובים בדיוק].

ועוד, אם אמר לאשה "התקדשי לי על מנת שאני שונה", חזקיה אמר: הכוונה היא שונה הלכות, ור' יוחנן אמר: תורה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יוחנן ממה ששנינו: איזו היא משנה? ר' מאיר אומר: הלכות, ר' יהודה אומר: מדרש, והרי שאין אחד מהם אומר שזו תורה!