המרבה במעשר שנתן יותר מהשיעור הראוי — פירותיו, כלומר, הפירות שעבורם הפריש את המעשרות מתוקנים, משום שעל כל פנים הפריש מעשר עליהם, ומעשרות מקולקלין (ואינם מותרים אף לכהנים). שכיון שאין קדושת המעשר חלה אלא על עשירית מהפירות בלבד, נמצא שבתוך מה שהפריש למעשר מעורב חלק שהוא טבל שלא הופרש מהם מעשר. ולשיטתך אמאי [מדוע] יהיה כך? נימא [נאמר]: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. שהרי אם הפריש מעשר כדין ורוצה אחר כך לחזור ולהפריש — אין קדושת מעשר חלה על התוספת. ואם כן לשיטת רבה, גם אם מוסיף על השיעור בבת אחת לא היה צריך שם מעשר לחול כלל!

אמר ליה [לו] רבה: שאני [שונה] מעשר דאיתיה [שישנו] גם לחצאים, דאי [שאם] אמר "תתקדש פלגא דחיטתא [חצי חיטה] למעשר "הרי בכך קדשה ואף כאן אפשר לומר שכאשר נתן כמות גדולה יותר מן השיעור למעשר — חלה קדושה על חלק מסויים מכל חיטה וחיטה שהפריש, ואם כן שאר הפירות מתוקנים, אלא כיון שאין חלק המעשר שבכל חיטה שהפריש מוגדר לעצמו נמצא כל מה שהפריש בגדר מעשר מקולקל.

ומקשים: והרי מעשר בהמה דליכא [שאינו] חל לחצאין, שקדושת מעשר בהמה חלה רק על בהמה שלימה, וגם ליכא [אין] אפשרות להפרישו בזה אחר זה שאחר שהפריש בהמה אחת למעשר אינו יכול להפריש עוד אחרת לצורך זה. ואמר רבא: אם מוציא גדיים מן הדיר כדי למנותם להפריש מהם את העשירי למעשר בהמה, ויצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראן לשניהם "עשירי" — הרי נמצא עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה. ומדוע לא יאמר שכיון שאין אפשרות לקדש את שניהם בקדושת מעשר בהמה בזה אחר זה, אין קדושת מעשר חלה עליהם גם בבת אחת!

ודוחים: שאני [שונה] מעשר בהמה שחל גם במקרה זה, משום דאיתיה [שישנו שחל] גם בטעות. דתנן [ששנינו במשנה]: אם קרא לתשיעי בטעות "עשירי", ולעשירי קרא "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלשתן מקודשין. שיש לנו לימוד מיוחד מן הכתוב שבטעות כגון זו חלה קדושת מעשר על העשירי גם אם נקרא "תשיעי" בטעות. וכיון שחל דין מעשר בהמה על ידי טעות חל הוא גם על שנים בבת אחת.

ומקשים עוד: הרי ארבעים חלות שמביאים יחד עם קרבן תודה, דליתא [שאין] מתקדשות בטעות אם התכוון לקדש חלות אחרות, וליתא נמי [ואינה גם כן] בזה אחר זה, שאם הפריש חלות נוספות אינן קדושות. ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הזו: תודה שנשחטה על שמונים חלות, שהפריש לצורך תודה שמונים חלות במקום ארבעים כדין — חזקיה אמר: קדשי [נתקדשו] לה ארבעים מתוך שמונים. ור' יוחנן אמר: לא קדשי [נתקדשו] לה ארבעים מתוך שמונים. וקשה מדברי חזקיה על רבה: כיצד יכולות ארבעים להתקדש, שהרי לא היה יכול לקדש ארבעים אחר ארבעים, ולדעת רבה במקרה כזה אין קדושה חלה עליהם כלל!

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה], על מחלוקת זו, שאמר ר' יהושע בן לוי: הכל מודים כל היכא דאמר [מקום שהוא אומר] "קדשי [יתקדשו] לה ארבעים חלות מתוך שמונים" — קדשי [הריהן מתקדשות] וכן אם אמר "לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשי [יתקדשו] השמונים כולם" — לא קדשי [אינן מתקדשות] כלל,

לא נחלקו אלא באומר סתם. והמחלוקת היא בפירוש כוונתו של המקדיש; מר [חכם זה, חזקיה] סבר: אף על פי שהביא שמונים — לאחריות קא מיכוון [הוא מתכוון], שאם יאבדו או ייטמאו ארבעים, יהיו לו אחרות במקומן, אך לא התכוון לקדשן ולכן חלה קדושה על ארבעים מהן. ומר [וחכם זה, ר' יוחנן], סבר: שלקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוון [הוא מתכוון] ומשום כך לא חלה עליהן קדושה כלל. עד כאן ביאור שיטתו של רבה.

אבל שואלים שאלה אחרת על ענין ראשון: ורבא למה ליה [לו] לשנויי [לתרץ] את משנתנו כשיטת רבה? תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו] טעמה של ההלכה במשנה שלנו על פי הסברה שלו עצמו שקידושין שאין מסורין לביאה נינהו [הם], שכל קידושין שמחמת האיסור שבהם אינם יכולים לבוא לידי ביאה — אינם קידושין כלל. ולשיטתו יכול היה להסביר את המשנה בפשטות, שכיון שאם היו שתיהן מתקדשות לו הריהו אסור בשתיהן (שהרי כל אחת מהן היא אחות אשתו) — הריהם ק ידושין שאינן מסורים לביאה, ואינם חלים כלל.

ומשיבים: רבא יכול היה באמת לתרץ כן לשיטתו, אלא לדבריו של רמי בר חמא קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: לשיטתך שהנך למד את דין המשנה מן הפסוק — אין זה הסבר נכון, כי הפסוק הוא דווקא במקדשן בזו אחר זו. אלא שטעם המשנה הוא אם קידש אותן כאחת, שכן כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה זו: קידושין שאין מסורין לביאה, אביי אמר: הוו [הריהם] קידושין, שאי־אפשרות הביאה אינה מעכבת בחלות הקידושין. רבא אמר: לא הוו [אין הם] קידושין. אמר רבא: החכם בר אהינא אסברא [הסביר] לי והביא ראיה שאינם קידושין מן הכתוב: נאמר "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כד, א), ללמד כי קידושין המסורין לביאה, כלומר, שיש אפשרות הלכתית של בעילה אחר כך — הוו [הריהם] קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה — לא הוו [אין הם] קידושין.

ומעתה באים לדון בשיטות אלה, תנן [שנינו במשנתנו]: המקדש אשה ובתה, או שקידש אשה ואחותה כאחת — אינן מקודשות. ונדייק: הא [הרי] אם הוא אמר שהוא מקדש רק אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה ולא פירש איזו מהן — הרי היא מקודשת, שאי אפשר לברר איזו מהן נתקדשה, למרות שבפועל אסור בשתיהן (שמא אחות אשתו היא). ואמאי [ומדוע] יחולו הקידושין? והלא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו [הם], ולשיטת רבא לא היו צריכים לחול כלל! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר, לתרץ] לך רבא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שקידושין שאין מסורים לביאה הריהם קידושין, אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו. ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ונדייק: אחיות הוא שאינן מקודשות, הא [הרי] נכריות, כלומר, שאר שלוש הנשים שלא היו קרובות זו לזו — מקודשות.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר בלשון זו "כולכם מקודשות לי "— אם כן הרי זה כמקנה דבר לחבירו ואומר "קני את [קנה דבר זה אתה] וחמור" הוא, והאומר "את וחמור" לא קנה המקבל, שכיון שאין קנין לחמור אף האדם לא קנה משום שתלה את הקניינים זה בזה. ואף כאן, כיון שהוא עושה קנין קידושין בכולן כאשר חלק מן הנשים אינן ראויות לו (שהרי אחת מן האחיות ודאי אינה נקנית לו בקידושין), אף שהאחרות ראויות לו — אין הקידושין חלים כלל, גם בהם.