נמנו, עמדו חכמים להצבעה בנושא זה, וגמרו בהלכה זו: המקדש בחלקו, בין בקדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש, וכר' יוסי, וגם ר' יהודה חזר בו והודה לו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת, ולא גמרו בדבר. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן שחזר בו ר' יהודה מסתברא [מסתבר] לומר,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין שאין הכהנים חולקים מנחות כנגד זבחים, שאינם יכולים לתת את חלקם במנחה ולהחליפה בחלק מקרבן בהמה שלא עבדו בו — תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכל בני אהרן תהיה" (ויקרא ז, ט–י), ללמד שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, והדבר מודגש, לומר שאין מחליפים אותו בקרבן אחר.

וממשיכים לדון: יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים (בהמות שצריכות שחיטה) וסברה היא, משום שאין קשר בין מנחות וזבחים שלא קמו תחתיהם בדלות שגם הדל שאינו יכול להביא בהמה לקרבן (כגון בקרבן חטאת עולה ויורד) — אינו מביא במקומה מנחה, וכיון שהמנחות אינן באות במקום זבחים משמע שאין כל קשר ביניהן. אבל אולי תאמר כי יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד ("דלי דלות") ואינו יכול להביא עוף — מביא מנחה — תלמוד לומר באותם פסוקים גם: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה" (שם), להדגיש שבאותה מנחה כולם חולקים בשווה.

ועוד, יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות — שהללו מיני דמים (שיש בהם נתינת דם על המזבח) והללו מיני קמחים, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים, שהללו והללו מיני דמים — תלמוד לומר: "ועל מחבת" (שם, ט), ומייתור המילים למדנו שאין חולקים אף עופות כנגד זבחים.

יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים משום שיש הבדל ביניהם שהללו העופות מעשיהם (מליקתם) ביד, והללו הזבחים מעשיהם (שחיטתם) בכלי (בסכין), אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שהללו והללו מעשיהם ביד — תלמוד לומר כהדגשה: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה

"(שם, י). יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, שזו הנעשית במרחשת, מעשיהם (דרך אפייתן) רכים וזו, העשויה במחבת, מעשיהם קשים. אבל יחלקו מנחות הנעשות במחבת כנגד מנחות הנעשותץ במחבת, ואלו הנעשות במרחשת כנגד אלו הנעשות במרחשת, שהללו והללו, הנעשות במחבת, מעשיהם קשים, אי נמי [או גם כן] הנעשות במרחשת ששניהם מעשיהם רכים — תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה" (שם).

יכול לא יחלקו זה כנגד זה בקרבנות שהם קדש הקדשים כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים — תלמוד לומר בענין מנחה: "איש כאחיו" (שם) וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב "אם על תודה יקריבנו" (שם, יב), לומר: כשם שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אחר בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים (תודה).

ועוד דרשו בכתוב זה: נאמר בכתוב "איש כאחיו ", וכוונתו — איש, כלומר, גדול, מבוגר, חולק, אפילו היה בעל מום, ואין הקטן חולק ואפילו היה תם (שלם). ברייתא זו נמצא בספרא (מדרש הלכה לספר ויקרא) וידוע כי שיטת סתם ספרא מני [כדעת מי היא] — כדעת ר' יהודה, והוא קאמר [אומר] כאן דלית [שאין] בה דין חלוקה כלל, ומכאן שאין לכהנים זכות קניינית בחלקם אף להחליפו במנה אחרת, ועל כן אינם יכולים לקדש אשה בחלקם. שמע מינה [למד מכאן] שר' יהודה חזר והודה שאין לכהן זכות קנין בקדשים שהוא מקבל.

אמר רבא: וכשיטת רב מי [האם] לא תניא [שנינו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשנותנים לכהנים מלחם הפנים, הצנועים מושכין את ידיהם ואינם לוקחים, והגרגרנים (זללנים) חולקים. משמע שיש בקדשים דין קנין וחלוקה! ודוחים: מאי [מה פירוש] חולקים, אין הכוונה לומר שמחליפים בחלק מסויים אחר, אלא זו היא לשון נקיה, לומר שהם חוטפים חלק חבריהם. כדקתני סיפא [כמו ששנה בסופה] של אותה ברייתא: מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו, והיו קוראין אותו "בן חמצן" (בן־חטפן) עד יום מותו.

אמר רבה בר רב שילא: מאי קראה [מהו הכתוב] שממנו למדים ש"חמצן" פירושו חמסן, חטפן — שנאמר: "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (תהלים עא, ד), רבה אמר: מהכא [מכאן] למדים, שנאמר "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז) כלומר, ישרו ותקנו את הנגזל.

א שנינו במשנה: המקדש במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג, בין במזיד — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר : שוגג — לא קידש, מזיד — קידש. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאמר ר' מאיר שמעשר שני אינו נחשב כרכושו של המקדש אף שהוא זכאי לאכלו? אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא משמיה דגמרא [משם המסורת]: נאמר "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'" (ויקרא כז, ל), ודיוק הדברים: לה' הוא, ולא לקדש בו אשה.

ומקשים: הרי תרומת מעשר דכתיב [שנאמר] בה "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומה — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "לה'" להדגיש: ולא לדבר אחר, אלא נאמר בה "תרומת ה'" שזאת היא תרומה שציווה עליה ה'.

ומקשים: והרי חלה דכתיב [שנאמר] בה "תתנו לה'" (שם טו, כא) ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומות (וחלה היא בכלל התרומות לכל ענין) — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "קדש", אלא רק "לה'".

ומקשים: והרי שביעית דכתיב [שנאמר] בה "יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בפירות שביעית — מקודשת! ודוחים: אמנם כתוב בה "קדש", אבל לא כתיב ביה [נאמר בו] "לה'".

ומקשים: והרי תרומה דכתיב [שנאמר] בה "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומה — מקודשת! ודוחים: ההוא [אותו מקרא] בישראל כתיב [נאמר], כלומר, שעם ישראל קודש הוא לה', אבל לא נאמר בתרומה ממש.