חזרנו על כל צדדים של ר' מאיר, כלומר, ביררנו את כל שמועותיו בהלכות הקדש של ר' מאיר ולא מצינו (מצאנו) שהוא סבור כי הקדש בשוגג אין מתחלל, ודווקא במזיד מתחלל.

ומשנתינו שממנה למדים דברים אלה בשיטת ר' מאיר אין להבינה כהלכה כללית אלא כמקרה מיוחד, לא בכל מיני הקדש אלא רק בכתנות כהונה שלא בלו שראויות עוד לעבוד בהן, וקידש בהן הכהן אשה. ובאלה אמר ר' מאיר שבשוגג לא קידש, משום שבגדי כהונה כאלו אינם מתחללים ואין מועלים בהם כאשר משתמשים בהם בשגגה שלא לצורך העבודה, הואיל ומתחילת הקדשתן ניתנו על תנאי שמותר יהיה לכהן ליהנות בהן גם שלא בזמן עבודת המקדש, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא ייתכן שיוכל הכהן ללבוש את הבגדים רק באותו זמן בו הוא עובד ולא ליהנות בהם כלל בזמן אחר. ורק אם מתכוון במזיד לחללם יוצאים לחולין.

על דברי רב מקשים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כתנות כהונה שבלו מועלין בהם, אלו דברי ר' מאיר. מאי לאו [האם לא] מועלין בהן אפילו אם לא בלו, אלא שרצה להשמיענו דבר חידוש, שגם לאחר שבלו עדיין מועלים בהן? ודוחים: לא, הכוונה היא לכתנות שבלו דוקא. שכיון שאינן ראויות עוד לכהנים בטל ההיתר להשתמש בהן גם לצורך חול, והריהן כשאר הקדש שמועלים בו.

ומקשים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: מועלים בחדתין [בשקלים החדשים] שהפרישו לקרבנות שנה זו ואין מועלים בשקלים עתיקים הניתנים על ידי מי שלא נתן שקלו בשנה הקודמת. ש"שקלים עתיקים" אלה אינם מוצאים לצורך הקרבנות, אלא דינם כדין שיירי הלשכה, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: מועלין אף בעתיקים. וטעמו של דבר — שהיה ר' מאיר אומר: מועלין לא רק בכסף שנועד לקרבנות, אלא אפילו בשירי הלשכה שנועדו לצרכים אחרים.

ואמאי [ומדוע] הוא אומר שמועלים בהם? נימא [נאמר] מאותו טעם: הואיל וניתנו ליהנות, מותר להנות מהם לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, דהא [שהרי] חומת העיר ירושלים ומגדלותיה, משירי הלשכה אתו [הם באים, נבנים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: חומת העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה ובודאי אי אפשר להיזהר שלא ליהנות מהם. ודוחים: לא תימא [אל תאמר] ששיטת ר' מאיר היא שמועלין בשיירי הלשכה, אלא תקן את הגירסה ואימא [אמור] שזוהי שיטת ר' יהודה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת: דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל בר ר' יצחק: אבני ירושלים שנשרו מן החומות והמגדלים מועלים בהם, אלו דברי ר' מאיר. משמע שר' מאיר סבור שיש מעילה אף באלה, למרות שניתנו גם לתשמיש של חול! ודוחים שוב: לא תימא [אל תאמר, תגרוס] בברייתא זוש אלו הם דברי ר' מאיר, אלא אימא [אמור, תקן] שהם דברי ר' יהודה.

ושואלים: אי [אם] כשיטת ר' יהודה, לדעתו ירושלים מי מיקדשא [האם מקודשת היא]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האומר על דבר שיהא כאימרא (טלה של קרבן), כדירים (של הקרבנות), כעצים (של המזבח), כאישים (אש של מזבח), כהיכל, כמזבח, כירושלים — הרי זה נדר ונאסר הדבר, שכן תלה את הנדר בדבר של הקדש. וזה הוא עיקרו של נדר — שאומר על חפץ שיהא עבורו כעין הקדש. ר' יהודה אומר: כל האומר "ירושלים" לא אמר כלום.

וכי תימא [ואם תאמר] שטעמו של ר' יהודה אינו בגלל שחולק על דין הקדושה שיש בירושלים, אלא משום דלא אמר "כירושלים" אלא רק "ירושלים" ואין זה ביטוי ברור של נדר. והתניא [והרי שנויה] ברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: כל האומר "כירושלים" — לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים, ומשמע איפוא שירושלים עצמה לא התקדשה!