"לא תסגיר עבד אל אדניו" (דברים כג, טז) רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שאסור לבית דין להסגירו לאותו אדם, משום שאינו עבדו ואסור להשתעבד בו. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון שכתב ליה [לו] לעבד בשטר השחרור "לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו", ואף שעדיין לא היה קנוי לו. ומכל מקום נקנה העבד לעצמו מאותה שעה. הרי שלדעתו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שיכול אדם לעשות מעשה שחרור בעבדו עוד לפני שקנאו.

ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר", או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך" — אינה מקודשת. ר' מאיר אומר: מקודשת. ר' יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת.

ר' יהודה הנשיא אומר: מקודשת. ומה טעם אמרו "אינה מקודשת" — משום איבה, בין האחיות, שקידושיה של אחת תלויים במותה של האחרת, ובין הבעל לאשתו. ומשום כך גזרו שלא תהיה מקודשת, אבל מעיקר הדין מקודשת היא. ומכל מקום, לשיטת ר' מאיר ור' יהודה הנשיא יכול אדם לקדש אשה גם אם עכשיו היא אסורה עליו, והרי זה דבר שלא בא לעולם.

ושואלים: ונחשוב נמי [ושימנה, בין הסבורים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם כן] את ר' יהודה הנשיא! ומשיבים: היינו רבי, היינו ר' יהודה הנשיא, כלומר, זהו אותו התנא.

ושואלים: ונחשוב נמי [ונמנה גם כן] את ר' עקיבא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], נדרה אשה לבעלה: "קונם (אסור כחרם) מה שאני עושה, לפיך", שלא תוכל להנות ממנו — אין הבעל צריך להפר את הנדר, משום שהיא חייבת מכוח הנישואין לעשות מלאכה עבורו ואין הנדר חל.

ר' עקיבא אומר: מכל מקום יפר, שמא תעדיף עליו (תרבה במלאכה עבורו) יתר מן הראוי לו שקצבו חכמים לעבודת האשה, ועל העודף הזה חל האיסור, שהרי לגבי העודף אינה משועבדת לבעלה. ואף שבשעת הנדר לא היתה עדיין ההעדפה מכל מקום הנדר חל, משמע שיכול הנדר לחול אף על דבר שעדיין לא בא לעולם. ודוחים: האיתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן מדובר באומרת "יקדשו ידי לעושיהם" (למי שעשה, שברא אותם), כלומר, שהיא מקדישה את ידיה עצמן, וידים הרי איתנהו [ישנן] בעולם ומשום כך חל הנדר.

א משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לטובה לשלטון", או "על מנת שאעשה (אעבוד) עמך כפועל", אם דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל — מקודשת, ואם לאו [לא] עשה כן — אינה מקודשת.

ב גמרא אמר ריש לקיש: והוא שנתן לה בשעת קידושין שוה פרוטה, אבל בדיבור או במלאכה עצמם אינה מתקדשת, אלא הם רק בגדר תנאי. ושואלים: ובשכר העשיה והאמירה לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בשכר שהרכבתיך על החמור", או "בשכר שהושבתיך בקרון" או "בשכר שהושבתיך בספינה" — אינה מקודשת, שהרי זה כחוב שנתחייבה לו כבר, והמקדש במלוה שיש לו על האשה אינה מקודשת.

אבל אם אמר לה "הרי את מקןדשת לי בשכר שארכיבך על החמור", או "הרי את מקודשת לי בשכר שאושיבך בקרון" או "שאושיבך בספינה" — מקודשת! וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי בדיהב [כאן גם כן מדובר באופן שנתן] לה שוה פרוטה, והא [והרי] "בשכר" קאמר [אומר הוא], משמע שבשכר זה היא מתקדשת!

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: אמרה האשה לגבר "שב עמי בצוותא ואקדש לך בשכר זה ", או "שחוק (שחק) לפני", או "רקוד לפני", או "עשה לי מלאכה כדימוס (כנדבך הבנין) הזה", שמין (מעריכים), אם יש בו בשירות שהוא נותן לה כדי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת! וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי בדיהב [כאן גם כן מדובר באופן שנתן] לה שוה פרוטה — והא [והרי] "שמין אותו" קאמר [אומר הוא], ואם היה זה רק תנאי, לשם מה צריך שומא. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ריש לקיש!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: האי [זה] התנא ברא [החיצון], בעל המשנה החיצונית, הברייתא, סבר [סבור הוא]: אינה לשכירות אלא לבסוף, שחיוב תשלום שכר עבודה חל רק בסוף המלאכה, ובאותה שעה הריהי מתקדשת לו בכסף זה ואין זה מלוה. והתנא דידן סבר [שלנו סבור] שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובכל רגע ורגע של השכירות חל חיוב זה, ולכן בגמר העבודה נשאר רק חוב שהיא חייבת לו, ובמלוה אי אפשר לקדש.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ריש לקיש לאוקמיה למתניתין [להעמיד, להסביר את משנתנו] בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובדיהב [ובשנתן] לה שווה פרוטה? ומדוע אינו מפרש כפשוטו שמקדשה בשכר הפעולה, וכדעת האומר שאינה לשכירות אלא לבסוף?

ומשיבים, אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו]; מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא שנה] בלשון "על מנת"? ניתני [שישנה] בלשון "בשכר", כמו בברייתא, אלא שמע מינה [למד מכאן]: כל "על מנת" הוא תנאי נוסף היכא דיהב [היכן שנתן] לה כבר הוא שווה פרוטה, ושכר הפעולה אינו עצם כסף הקידושין.

ג משנה קידש את האשה ואמר לה "על מנת שירצה אבא בקדושין אלה ", אם רצה האב — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אם מת האב — הרי זו מקודשת אף שלא גילה האב את דעתו. מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, ונמצאים קידושיה נעקרים למפרע, ולא תזדקק ליבום.

ד גמרא מאי [מה] משמעות "על מנת שירצה אבא"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא עד דאמר אבא "אין" [שיאמר האב "כן"] ויגלה דעתו שהוא רוצה בכך, אימא מציעתא [אמור אם כן את אמצעה] של המשנה: מת האב — הרי זו מקודשת, והא [והרי] לא אמר "אין" ["כן"] ולא נתקיים התנאי! אלא: