א משנה בת חלל זכר — פסולה מן הכהונה לעולם. כלומר, כל אשה מבניו או מבני בניו של החלל, אף לאחר כמה דורות, אסורה לכהונה משום פסול חללות. ישראל שנשא חללה — בתו כשירה לכהונה. ואילו חלל שנשא בת ישראל — בתו פסולה לכהונה. ר' יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ואף היא אסורה לכהונה.

ר' אליעזר בן יעקב חולק עליו ואומר: ישראל שנשא גיורת — בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל — בתו כשירה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת — בתו פסולה לכהונה. אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות בנותיהן פסולות לכהונה, עד שתהא אמו מישראל. ר' יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה.

ב גמרא מאי [מה] ענין לעולם שאמרנו, שבתו של חלל פסולה לעולם? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] מידי דהוה [כמו שהוא] ביחס למצרי ואדומי, מה להלן במצרי ואדומי לאחר שלשה דורות מותרים צאצאיהם לבוא בקהל, אף כאן נמי [גם כן], לאחר שלשה דורות תהא בת מזרעו של חלל מותרת לכהונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאיסור זה הוא לעולם.

ג שנינו במשנה שישראל שנשא חללה — בתו כשירה לכהונה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון: נאמר כאן "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו) ונאמר להלן "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (שם, ד), מה להלן איסור הכהנים ליטמא למת הוא רק לגבי זכרים ולא נקבות, אף כאן בענין חילול זרעו זכרים נפסלים ופוסלים את בתם לכהונה כשהם חללים ולא נקבות.

ושואלים: אלא מעתה שהחילול נוגע לזכרים בלבד, בתו של כהן גדול מאלמנה תישתרי [תהיה מותרת] לכהונה! ודוחים: מי כתיב [האם כתוב] שבנו מתחלל? "זרעו" כתיב [נאמר] ובכלל זרעו גם בתו, כאמור "לא יחלל זרעו בעמיו". אבל בת בתו חללה שהיא כבר דור שלישי, מותרת מכוח הגזירה שווה.

ושואלים: אם כן בת בנו תישתרי [תהיה מותרת]! ומשיבים: כתיב [נאמר] "לא יחלל זרעו", מקיש (משווה) הכתוב זרעו לו, מה הוא בתו פסולה, אף בנו של הכהן הגדול בתו פסולה. ושואלים: אם כן בת בתו תיתסר [תאסר] מאותו טעם, שכמו שבתו פסולה כך בת בתו מישראל פסולה! ומשיבים: אם כן אתה אומר שגם בת בתו פסולה, גזירה שוה מ"לא יטמא בעל בעמיו" שלמדים ממנה דין חילול רק לזכרים מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא באה ללמד שבת בתו כשירה.

ד שנינו במשנה שהחלל שנשא בת ישראל — בתו פסולה לכהונה. ותוהים: הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה דבר זה בתחילה] "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם"! ומשיבים: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראשה] של הפיסקה ישראל שנשא חללה, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] חלל שנשא בת ישראל כדי להשלים את הענין.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' דוסתאי בן יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, כלומר, שחללה שנישאה לבן ישראל בטל מזרעה איסור חללות ובתה כשירה לכהונה, כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ובנותיהם כשירות. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' דוסתאי בר' יהודה? ומסבירים, אמר קרא [הכתוב]: "לא יחלל זרעו בעמיו", לומר: בעם אחד הוא דמיחל [שמחלל], כאשר גם הוא וגם אשתו חללים, אבל בשני עממים אינו מיחל [מחלל] וישראל לענין זה נחשבים לגבי כהנים כעם אחר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר "לא יחלל זרעו" אין לי אלא זרעו שמתחלל, ואולם היא עצמה, האשה שבא עליה כהן באיסור, מנין שנפסלת לכהונה? אמרת (אומר אתה): קל וחומר, מה זרעו שלא עבר עבירה — מתחלל, היא שעברה עבירה — אינו דין שמתחללת?

ומקשים: הוא, הכהן עצמו יוכיח, שעבר עבירה ואין מתחלל, שלמרות שנאסר בעבודה כשהוא נשוי לה, הרי כאשר נפרד ממנה — נעשה שוב כשר. ודוחים: מה להוא, לכהן עצמו, שכן אין איש מתחלל בכל מקום, שהרי לא מצאנו דוגמה שכהן מתחלל או נפסל על ידי ביאה אסורה, תאמר בהיא, באשה, שמתחללת בכל מקום, כגון שבא עליה פסול שהיא נעשית זונה ופסולה לכהונה לעולם.

ואם נפשך לומר ולטעון כנגד סברה זו שאמרנו, הרי יש לכך ראיה אחרת: אמר קרא [הכתוב] "לא יחלל זרעו", וכוונת הדברים: לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל, שלשון חילול אינה מתאימה לזרעו, שהרי מעולם לא היה כשר, אלא בא ללמד על האשה שבא עליה באיסור שמת חילה היתה כשירה ולכן אפשר לומר עליה שמתחללת.

ושואלים: מאי [מה] הענין של "אם נפשך לומר", מה היה הנימוק שאפשר היה לומר כנגד הסברה שנאמרה מתחילה? ומסבירים: וכי תימא איכא למיפרך [ואם תאמר יש מקום לפרוך], לשבור את ההשוואה: מה לזרעו — שכן יצירתו בעבירה, ולכן אין ללמוד מכאן לגבי האשה — וכנגד טענה זו אמר קרא [הכתוב] "לא יחלל", לא יחולל — זה שהיה כשר ונתחלל.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: איזו היא חללה — כל שנולדה מן הפסולים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פסולים"? אילימא [אם תאמר] פסולים לו, שהאשה אסורה לאדם זה מטעם קירבה או מטעם אחר, הרי מחזיר גרושתו אחרי שנישאה לאחר שפסולה לו ובכל זאת בניה כשרים, דכתיב [שנאמר] בענין זה "תועבה היא" (דברים כד, ד) ואנו למדים מן ההדגשה של "היא" לומר: היא תועבה, ואין בניה תועבים, שהם כשרים לגמרי!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר] איזו היא חללה — כל שנולדה מן פסול כהונה. ותוהים: נולדה — אין [כן]. לא נולדה — לא? והרי אלמנה, או גרושה, או זונה שנבעלו לכהן, שלא נולדה מפסול כהונה וקא הויא [והריהי] חללה!

אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: איזו חללה מוזכרת שלא היה לה שעת הכושר כלל, שמלידתה היתה פסולה — כל שנולדה מן פסול כהונה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מוזכרת", היכן היא מוזכרת? אמר רב יצחק בר אבין: הכי קאמר [כך אמר]: איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש ולדרוש בענין זה מדברי סופרים — כל שנולדה מן פסולי כהונה שבמפורש נאמר "לא יחלל זרעו", אבל זו שבא עליה כהן באיסור איננה מוזכרת בתורה, ונלמדה מדברי סופרים.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן גדול אם נשא אלמנה אלמנה אלמנה — אינו חייב מלקות אלא אחת. וכן גרושה גרושה גרושה — אינו חייב אלא אחת.

אם נשא אשה שהיא גם אלמנה וגם גרושה וגם חללה וגם זונה, בזמן שהם כסדר, שכך אירעו הדברים שקודם התאלמנה ואחר כך נישאה לאחר ונתגרשה, ואחר כך נישאה לכהן ונתחללה, ואחר כך בא עליה גוי או איסור ערוה ונעשתה זונה — חייב מלקות על כל אחת ואחת מן העבירות הללו בכל פעם שבא עליה. ואולם אם זינתה תחילה ואחר כך נתחללה על ידי ביאת כהן שנישאת לו, ואחר כך נתגרשה, ונישאה לאחר ונתארמלה (נתאלמנה) — אינו חייב כהן גדול הנושא אותה אלא אחת.

ומבארים: אמר מר [החכם]: אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת. ושואלים: האי [זו] אלמנה שאמרנו שלוש פעמים היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שבא על שלוש אלמנות, על אלמנת ראובן, ועל אלמנת שמעון, ועל אלמנת לוי, אמאי [מדוע] אינו חייב אלא אחת?