ואיכא למימר [ויש לומר] שכולה למר [לזה], ואיכא למימר [ויש לומר] שכולה למר [לזה], אמר סומכוס: ממון המוטל בספק — חולקין בלא שבועה, הכא, דליכא דררא דממונא [כאן שאין גרר, זיקה, של ממון] השייך בודאי לאחד מהם, דאיכא למימר דתרוייהו [שהרי יש לומר שלשניהם] היא שייכת, לא כל שכן שיחלקו!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת סומכוס, ואולם שבועה זו כולה מדרבנן [מדברי סופרים] היא כדברי ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: שבועה זו של שנים האוחזים בטלית תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף (מחזיק) בטליתו של חבירו ואומר: שלי היא.

א ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יוסי היא? שנחלקו תנאים במקרה שהפקידו שני אנשים כסף, אחד מהם הפקיד מנה (מאה דינרים) והאחד מאתיים, ושכח מחזיק הפקדון מי מהם נתן לו את הסכום הגדול, ועתה שניהם באים וכל אחד מהם טוען שהוא שלו, ומוכן להישבע על כך, ואמרו חכמים שיתנו לכל אחד מהם רק את הסכום הקטן והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו הנביא ויודיע בנבואתו מי הוא הצודק, דאי [שאם תאמר] שהיא כשיטת ר' יוסי — הא [הרי] הוא אמר: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

כנגד טענה זו מקשים: אלא מאי [מה] רצונך לומר — שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים] היא החולקים על ר' יוסי כיון דאמרי רבנן [שאמרו חכמים] שם: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי [זה גם כן] כשאר דמי [הוא נחשב], דספיקא היא [שהרי ספק הוא], ואף לשיטתם אינם צריכים לחלק אלא להשאיר את הטלית ברשות בית דין!

קושיה זו דוחים: האי מאי [זה מהו], מה תירוץ ומה הגיון הוא זה? אי אמרת בשלמא רבנן [נניח אם אומר אתה שכשיטת חכמים היא], התם [שם] שודאי האי מנה דחד מינייהו [מנה זה של אחד מהם] הוא ומכל מקום אמרי רבנן [אמרו חכמים]: יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו [כאן שיש מקום לומר שלשניהם הוא] אמרי רבנן פלגי [אומרים חכמים שיחלקו] בשבועה.

אלא, אי אמרת [אם אומר אתה] כי שיטת ר' יוסי היא, השתא [עכשיו, הרי] ומה התם דבודאי איכא [שם שוודאי שיש] מנה למר [לזה] ואיכא [ויש] מנה למר [לזה] ובכל זאת אמר ר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דחד מינייהו [כאן שיש מקום לומר של אחד מהם] הוא — לא כל שכן שראוי להניח הכל, שהרי יתכן שתהא פה רמאות גמורה מתחילתה!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יוסי, התם [שם] — ודאי איכא [יש] רמאי שהוא אחד מן השניים, ואולם הכא מי יימר דאיכא [כאן, מי יאמר שיש] רמאי? אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה [אמור ששניהם ביחד הגביהו אותה] ומשום כך אין לקונסם.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: התם קניס ליה [שם קונס אותו] ר' יוסי את הרמאי במנה שלו כי היכי דלודי [כדי שיודה] ששיקר, כדי שיוכל לפחות לקבל את המנה שלו, ואולם הכא מאי פסידא אית ליה דלודי [כאן מה הפסד יש לו שיודה], ויכול הוא להשאיר את החפץ ברשות בית דין, שהרי אינו מפסיד כלום.

ודוחים: תינח [נניח] דבר זה במקרה של מציאה שלא הוציא על כך מאומה, ולכן אין לו סיבה להודות, ואולם מקח וממכר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי מסתבר ששניהם שילמו ולא ירצו להפסיד! אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור כפי שתרצנו מתחילה] שההבדל בין המקרים הוא שבמשנתנו אין ודאות שאחד מהם רמאי.

ומעירים: בין לשיטת רבנן [חכמים] ובין לשיטת ר' יוסי, התם גבי [שם אצל] חנוני על פנקסו דקתני [ששנינו] שזה, החנווני, נשבע שנתן ונוטל מבעל הבית, וזה, הפועל, נשבע ונוטל,

מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא [מה שונה שאין אנו אומרים שם שנוציא את הממון] מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, לשיטת ר' יוסי, דהא [שהרי] בודאי איכא [יש] רמאי שם, ולא יתכן שגם החנווני וגם הפועל יהיו צודקים!

על כך משיבים: אמרי [אומרים]: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] — משום דאמר ליה [שאומר לו] החנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא [אני את השליחות שלך עשיתי] לתת לפועל את המזונות, ואין לי עסק אלא עמך, מאי אית [מה יש] לי גבי [אצל, עם] השכיר, הלא אין לי כל משא ומתן אתו, ואף על גב דקא משתבע [אף על פי שיישבע] לי, שלא קיבל דבר ממנו, לא מהימן לי [אינו נאמן עלי] בשבועה, ורק את האמנתיה [אתה האמנת לו] שלא אמרת לי בסהדי הב ליה [בעדים תן לו] על כן חייב אתה לשלם לי מכל מקום. ואם יש לך טענות — פנה אל השכיר.

וכן שכיר נמי אמר ליה [יכול הוא לומר לו], לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית [אני עבדתי עבודה אצלך, מה יש] לי גבי [אצל, עם] החנוני, ואף על גב דמשתבע [אף על פי שיישבע] לי שקיבלתי ממנו לא מהימן לי [אינו נאמן עלי]. הלכך, תרוייהו משתבעי ושקלי [על כן שניהם נשבעים ולוקחים] מבעל הבית.

ב תני [שנה] ר' חייא בברייתא: הטוען לחבירו "מנה (מאה דינרים) לי בידך", שלווית ממני ולא פרעת, והלה, הנתבע, אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז (דינרים) — נותן לו חמשים זוז, כפי שהעידו העדים וישבע על השאר שאכן לא לוה ממנו את חמישים הזוז הנותרים.

והסברה לביסוס דין זה — שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר. שהרי הלכה היא שאדם המודה במקצת הטענה שטוענים כנגדו — חייב להשבע על מה שלא הודה בו ונפטר. וכאן שעדים מעידים שהוא חייב במקצת הטענה קל וחומר הוא שצריך הוא להשבע.

ומעירים: תנא תונא [ושנה התנא שלנו] במשנה כעין זה: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו', והא הכא [והרי כאן] במציאה, כיון דתפיס [שתפס] אותו אדם חלק מן הטלית אנן סהדי [אנו עדים], כלומר, הדבר ברור והכל עדים בו דמאי דתפיס האי דידיה [שמה שתפס זה, שלו] הוא, ומאי דתפיס האי דידיה [ומה שתפס זה, שלו] הוא, והרי זה כעדים המעידים על כל אחד שהוא צודק בחלק מן התביעה, וקתני [ושנינו]: ישבע! הרי שאדם נשבע על מקצת הטענה שעדים מעידים על חלקה האחר. שהרי אף כאן הכל מעידים בעובדה שהאחר מחזיק חלק מן החפץ. עד כאן לעיקר דברי ר' חייא.

ומעתה באים לברר מאי [מה פירוש] "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר", כלומר, מדוע הוצרך לקל וחומר כדי לומר דבר שלכאורה הוא מובן מאליו? ומסבירים: שלא תאמר שבהודאת פיו הוא דרמיא רחמנא [שהטילה התורה] שבועה עליה [עליו] כפי הסברו של רבה.

שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה שמודה מקצת הטענה ישבע? — הדבר מבוסס על הנחה בדבר מניעיו של המכחיש. חזקה [מוחזק בידנו, ברור לנו] שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו להיות כפוי טובה לגמרי ולשקר בפניו, והאי בכוליה בעי דנכפריה [ואדם זה בחוב כולו היה רוצה לכפור] והא [וזה] שלא כפריה [כפר בו] — משום שאין אדם מעיז פניו