ואלא הא [זו] שאמר רב נחמן שמי שתבעו אותו וכפר הכל משביעין אותו שבועת היסת, נימא [נאמר שם] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם על השבועה].

ותו [ועוד], הא דתני [זו ששנה] ר' חייא לענין חנווני ופועל, ששניהם, החנווני והפועלים, נשבעין ונוטלין מבעל הבית, אף שם נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על הממון חשוד גם על השבועה].

ותו [ועוד], הא [זו] שאמר רב ששת: שלש שבועות משביעים אותו, את שומר החינם הטוען שהחפץ שניתן לו לשמירה נגנב מידו: שבועה שלא פשעתי בה, כלומר, שלא התרשלתי בשמירה; שבועה שלא שלחתי בה יד, שלא התחיל הוא עצמו להשתמש בה לצרכו; ושבועה שאינה ברשותי כעת. וכיון שאנו חושדים בו בכל אלה, נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה].

אלא מכל אלה יכולים להסיק כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה].

אביי אמר: מכל המקומות הללו אין להוכיח שהחשוד על ממון נאמן בשבועה, כי אפשר לומר אחרת: חיישינן [חוששים אנו] שמא מלוה ישנה יש לו עליו. שמא היה התובע (או מוצא האבידה) חייב לנתבע חוב ישן, ועד עכשיו לא יכול היה לקבל ממנו את ממונו, ועתה כיוון שבאה לידו הזדמנות להחזיק בחפץ, הריהו מעכבו כתשלום עבור חובו. ואם כן אין אנו חושדים בו כלל בגזלנות, וממילא נאמן על התביעה.

ושואלים: אי הכי [אם כן] שאנו חוששים שמא מלוה ישנה יש לו עליו, מדוע אם כן נשבע? נשקול [שיקח] בלא שבועה, שהרי יתכן שישבע לו באמת שהחפץ שייך לו, משום שהוא תשלום עבור החוב הישן ולא תועיל השבועה לברר את האמת בסכסוך זה שלפנינו!

אלא כך יש לומר: חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. כלומר, אין זה ברור לנתבע שהתובע אכן חייב לו, אלא יש לו ספק בדבר, ובינתיים הוא מעכב את החפץ ברשותו עד לבירור הענין.

ומקשים: ולא אמרינן תפיס ממונא מספיקא [והאם אין אנו אומרים במקרה זה שאותו אדם תופס ממון שאיננו שלו מספק] בלבד? ואם כן ודאי משתבע נמי [נשבע גם כן] על הדברים מתוך אותו ספק, ומדוע נאמין לשבועתו אם הוא חשוד בעינינו על נטילת דברים מספק שלא כדין?

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: פרשי אינשי [פורשים אנשים] מלהשבע ספק שבועה ולא פרשי [ואינם פורשים] מספק ממונא [ממון] שאינו שלהם. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? — ממון איתיה [ישנו] בחזרה, שהאיש חושב: אם יתברר שהממון אינו שלי — אחזיר אותו, ואילו שבועה ליתיה [אינה] בחזרה, שמכיון שנשבע לשקר שוב אין לו תקנה לזה, ומשום כך נזהר אדם בשבועה יותר מבממון.

א בעי [שאל] ר' זירא את השאלה הבאה: שנים שבאו כשאוחזים שניהם בטלית ותקפה (תפסה בכח) אחד מהם בפנינו, שבפני בית הדין משך והוציא את כל הטלית מידי חבירו מהו הדין כאן?

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשתיק [אם זה שנחטף מידו שותק], הרי יש לומר שעל ידי כך אודויי אודי ליה [מודה הוא לו] לחבירו, שהוא צודק בטענתו, ואי דקא צווח [ואם שהוא צווח] על גזילה זו, מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות עוד]? ובוודאי העובדה שהשני חזק ממנו איננה משנה מבחינת הדין?

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא למקרה דשתיק מעיקרא והדר [ששתק מתחילה כשחטף ממנו וחזר אחר כך] וצווח, מאי [מה הדין]? וצדדי השאלה: האם נאמר כי מדאשתיק אודויי אודי ליה [מכיון ששתק בתחילה, הודה לו] שהוא צודק, ורק אחר כך התחרט, או דלמא [שמא] כיון דקא צווח השתא [שהוא צווח עכשיו] על העוול שנעשה לו בכך איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא [נתגלה הדבר שמה ששתק מתחילה] הוא משום שסבר: הא קא חזו ליה רבנן [הרי חכמים רואים אותו, את הדבר] ומה לי לצעוק.

אמר רב נחמן: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: במה דברים אמורים ששניהם נשבעים ונוטלים — כששניהם אדוקין (מחזיקים) בה, בטלית, אבל אם היתה הטלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהם, אין כאן מקום לשבועת שניהם, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם אין ראיה תשאר בחזקת המחזיק בה. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם נאמר] כדקתני [כפי ששנינו], אם כן, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא, שכל הבא וטוען לזכות על חפץ של חבירו ודאי שצריך להביא ראיה. אלא ודאי מדובר כאן באופן שתקפה אחד בפנינו, וכעין שאלתו של ר' זירא, ואם כן יש מכאן לכאורה פתרון לשאלה.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו [שבאו לפנינו כשמחזיקים אותו שניהם] ואמרינן להו [ואמרנו להם]: זילו פלוגו [לכו וחלוקו], ונפקו, והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו [ויצאו, וחזרו ובאו כאשר תופס אותה אחד מהם], האי אמר [זה, המחזיק, אומר]: אודויי אודי [הודה] לי השני בכך שלא רצה להשבע שאני צודק. והאי אמר [וזה שאין הטלית בידו אומר]: בדמי אגרתי ניהליה [בכסף השכרתי לו] את חצי הטלית, ולא ויתרתי על זכותי בה, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] במקרה כגון זה לטוען כנגד המחזיק: אי אפשר לקבל את טענתך, כי עד השתא [עכשיו] חשדת ליה [לו, בו] כגזלן וטענת שלקח חפץ שאתה מצאת, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי [ועכשיו אתה משכיר לו דבר בלי עדים], ולכן אין טענתך מסתברת והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר להבין את הברייתא באופן אחר, כדקתני [כפי שהיא שנויה] ובאופן זה: דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי [שבאו לפנינו כאשר תופס בה בגופה של הטלית אחד מהם, והאחר נסרך, נמשך ומחזיק בקצה], ואפילו לשיטת סומכוס שאמר בכלל שממון המוטל בספק חולקין אותו הצדדים ביניהם בלא שבועה, במקרה זה מודה סומכוס דסרכא [שסריכה, גרירה] שאדם נגרר ואוחז בדבר לאו [לא] כלום היא.

שאלתו של ר' זירא לא נפתרה איפוא, ואולם על בסיס שאלה זו חוזרים ושואלים אחרת: אם תמצי לומר [תסכם ותרצה לומר] שאם תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, ממילא אם אחד מן הצדדים הקדישה לכל הטלית — אינה מקודשת, שהרי אינה שלו. ואולם אם תמצי לומר [תסכם ותרצה לומר] להיפך שתקפה אחד בפנינו אין מוציאים אותה מידו, אם הקדישה בלא תקפה מהו הדין בכגון זה? שאמנם לא חטף את הטלית מחבירו, אבל הקדיש את הטלית כולה.

וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] כלל בדיני העברת קנין: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי [נחשב], שלגבי הקדש ("גבוה") יש לאמירה תוקף של מעשה קנין, כפי שיש תוקף למסירת חפץ בפועל להדיוט (שאינו הקדש). וכאן, האם נאמר איפוא כי הקדיש כמאן שתקפה דמי [נחשב], שהרי אמירה זו דינה כמסירה בעדים,

או דלמא [שמא] השתא מיהא הא [עכשיו על כל פנים הרי] לא תקפה והטלית עדיין אינה שלו, וכתיב [ונאמר] "ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה'" (ויקרא כז, יד), ולמדו מכאן: מה ביתו ברשותו — אף כל דבר שהוא ברשותו, לאפוקי האי [להוציא דבר זה] שהוא לא ברשותו, שהמקדיש דבר שאינו ברשותו, אין הקדשו הקדש.

וכדי לפתור את הבעיה מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממעשה שהיה, דההיא