מהו דתימא [שתאמר] כי בכך בטולי [ביטול] מוחלט בטלה מחשבתו הראשונה, כיון שאינו יודע לשם מה הצניע, על כן קא משמע לן [הוא התנא במשנתנו משמיע לנו] כי כל העושה פעולה בדבר מסויים שעסק בו כבר בעבר — על דעת ראשונה הוא עושה.

א אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה ר' מאיר אף במוציא בשבת חטה אחת לצורך זריעה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי כאשר שנינו במשנה שיעור הוצאה האסורה בזרעים לשון "כל שהוא" תנן [שנינו], וכיון שכלל הוא שכל סתם משנה שלא נזכר שם אומרה, כשיטת ר' מאיר היא, אם כן הרי שדבר זה מפורש כבר! וזה כולל בודאי גם שיעור של פחות מחיטה. ומתרצים שהיה בכל זאת צורך בכך, שכן מהו דתימא [שתאמר] שלשון "כל שהוא" ששנינו — הכוונה היא לאפוקי [להוציא] מן ההכרח שיהא שיעור גרוגרת, ואולם לעולם אינו חייב עד דאיכא [שיש] במה שהוא מוציא שיעור של לפחות כזית, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] ש"כל שהוא" הריהו אף גרעין אחד. מתקיף לה [מקשה עליה] על השיטה הראשונה רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אלא מעתה שאנו תולים כל דבר רק בכוונתו של המוציא ולא בשיעורים המקובלים, אם חישב להוציא את כל ביתו בבת אחת, הכי נמי דלא מיחייב [כך גם כן תאמר שאינו מתחייב] עד דמפיק לכוליה [עד שמוציא את כולו] בבת אחת?! ומשיבים: אין להשוות, שכן התם [שם] במחשב להוציא את כל ביתו — בטלה דעתו אצל כל אדם, שכן רוב האנשים אינם עושים כך, ולכן אין כוונתו נחשבת.

ב ועוד שנינו במשנה שכל אדם, שאינו רגיל להצניע דברים אלו אין חייבין עליו (אינו חייב על הוצאה) בשיעור קטן, אפילו על דבר שהוצנע אלא כשיעורו המקובל. ומעירים: מתניתין [משנתנו זו] היא לא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע (שאינו ראוי בעיני אנשים ולכן אף אין מצניעים כמוהו), ואין מצניעין (רגילים להצניע) כמוהו, והוכשר משום מה לאדם זה והצניעו, ובא אדם אחר והוציא אותו — נתחייב זה המוציא במחשבתו של זה המצניע.

ג אמר רבא שכך אמר רב נחמן: הוציא בשבת כשיעור גרוגרת זרעים לאכילה, ונמלך עליה בתוך כדי דרכו להשתמש בה לזריעה, אי נמי [או גם כן] התכוון להוציאה לזריעה, ונמלך עליה לאכילה — חייב, ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן זיל הכא — איכא שיעורא, וזיל הכא — איכא שיעורא [אם תלך לכאן, על פי המחשבה הראשונה — יש שיעור הראוי לחייבו, ואם תלך לכאן, אחרי המחשבה השנייה — יש שיעור הראוי לחייבו]! ומשיבים: בכל זאת יש בדבר חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כדי שיתחייב בהוצאה בעינן [צריכים אנו] שתהא העקירה והנחה בחדא מחשבה [במחשבה אחת], והא ליכא [והרי אינה], ושמא משום שינוי הכוונה, הריהו כאילו עשה שני חצאי מלאכה נפרדים, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שהרי זו מלאכה אחת האסורה ולכן חייב.

על סמך הלכה זו בעי [שאל] רבא: הוציא זרעים בשיעור של כחצי גרוגרת, שהוא פחות מכדי שיעור הוצאה, לצורך זריעה, ובינתיים נרטבו הזרעים ותפחה עד כגרוגרת, ונמלך עליה שתהא לאכילה, מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: אם תמצי [תרצה] לומר כי התם [שם] במקרה הראשון הוא דמיחייב [שמתחייב], משום דזיל הכא — איכא שיעורא וזיל הכא — איכא שיעורא [שאם תלך לכאן, אחר מחשבתו הראשונה — יהא שיעור, ואם תלך לכאן אחר מחשבתו השניה — יהא שיעור], ואולם הלא הכא [כאן], כיון דבעידנא דאפקה [שבזמן שהוציאה] לא הוה ביה [היה בה] שיעור אכילה ולכן לא מיחייב [מתחייב], או דילמא [שמא]: כיון שאילו אישתיק [היה שותק] ולא חשיב [היה חושב] עליה כלל היה מיחייב [מתחייב] על המחשבה של הוצאה לצורך זריעה, ואם כן השתא נמי מיחייב [עכשיו גם כן יתחייב], שהרי אפילו לפי המחשבה השנייה היתה זו הוצאה עכשיו.

ואם תמצי [תרצה] לומר כי כיון שאילו אישתיק ולא חשיב [חשב] עליה — הריהו מיחייב [מתחייב] על המחשבה של הזריעה, השתא נמי מיחייב [עכשיו גם כן מתחייב], אם הוציא זרעים בשיעור כגרוגרת לצורך אכילה, וצמקה ונפחתה משיעורה ונמלך עליה לזריעה, מהו הדין בכגון זה? הכא [כאן] ודאי כי אישתיק [כאשר הוא שותק] ולא היה משנה את מחשבתו — על המחשבה קמייתא [הראשונה] לא מיחייב [היה מתחייב], שהרי אין בה כשיעור הראוי לה, או דילמא [שמא] בתר השתא אזלינן, ומיחייב [אחרי מחשבה של עכשיו אנחנו הולכים, ומתחייב], ואם תמצי [תרצה] לומר כי בתר השתא אזלינן (אחרי מחשבה של עכשיו אנו הולכים], ומיחייב [ומתחייב], ואם כן, נשאל, אם הוציא כגרוגרת לצורך אכילה וצמקה בדרך ונהייתה פחות מכגרוגרת, וחזרה ותפחה לכדי שיעור גרוגרת, מהו הדין בכגון זה, האם יש דיחוי לענין שבת, ונאמר כי כיון שברגע מסויים לא היתה הגרוגרת ראוייה לאכילה שוב אין כאן מקום לחיוב, או שמא אין דיחוי לענין שבת, והרגע הקובע הוא רק זה של העקירה וההנחה? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? ומתחילה מבררים את השאלה: למאי [למה, לאיזה ענין] נשאלה שאלה זו? אי [אם] לענין שבת — הרי כדי לחייבו בהוצאה כשיעור גרוגרת בעינן [צריכים אנו] שיהיה ואין די בכזית, ואי [אם] לענין טומאה — כביצה אוכלין בעינן [צריכים אנו] שיהיה לכל הפחות, ובפחות משיעור זה אין טומאה חלה עליו! ומשיבים: לעולם לענין שבת היתה השאלה, וכגון דאיכא [שיש] כבר באותו בית פחות מכביצה אוכלין, והאי [וזה] שיעור הכזית שנזרק משלימו לכדי שיעור כביצה. והשאלה היא מאי [מה] יהא הדין בכגון זה, האם נאמר כי מאחר שכזית זה מצטרף למצוי בבית ומתחייב לענין טומאה — מיחייב נמי [יתחייב גם כן] לענין שבת, או דילמא [שמא]: כל שהוא לענין שבת שיעור של כגרוגרת בעינן [צריכים אנו] שיהיה כדי לחייבו. אמר ליה [לו] רב נחמן: כבר תניתוה [שניתם אותה] את הברייתא שיש בה תשובה לשאלה זו. ששנינו, אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שבמקדש, שיעורן — כגרוגרת להוצאת שבת, ואמאי [ומדוע] יהא שיעורן כך? לימא [נאמר]: מכיון שלענין