סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא, שאין אדם זוכה לחבירו באופן כזה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא בעשיר ועני מחלוקת, אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו, הא מני [משנתנו זו כדעת מי היא]? לא שיטת רבנן [חכמים] ולא שיטת ר' אליעזר היא!

אמר ליה [לו]: מתניתין [משנתנו] יש לפרשה כגון דאמר הוא אומר] "תחילה". כלומר, המגביה אומר: אני לא התכוונתי כלל להגביה את המציאה עבורך, אלא מתחילה עבור עצמי נתכוונתי ולכן זכה לעצמו ולא לחבירו.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר לעצם פירוש המשנה, דקתני סיפא [ששנה בסופה] אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילהלא אמר כלום. "תחילה" שאמר בסיפא [בסוף] למה לי? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תחילה" במפורש, ברור כי "תחילה" קאמר [אמר], שהתכוון לומר שעוד קודם לכן הוא זוכה בה. אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], כי רישא [בתחילת המשנה] כוונתו שאמר "אני זכיתי בה תחילה".

ומעירים: ואידך [והאחר], רב נחמן, סבור כי תנא סיפא לגלויי רישא [שנה בסוף המשנה לגלות, לפרש את טעמו של הדבר בראשה], ויש לומר כי סיפא [בסוף] מדובר באופן שאמר "תחילה", ורישא [בראש, בהתחלה ] מדובר באופן שלא אמר "תחילה", שזוכה במציאה אפילו בלא לומר "תחילה". שלשיטת רב נחמן יש לומר שלא זכה החבר הרוכב כלל.

זה היה אופן אחר של הסבר, ואילו רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] והסכימו להלכה אחת: המגביה מציאה לחבירולא קנה חבירו.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שאפשר לדמות זאת לבעיה הלכתית אחרת ולומר כי המוצא הוי [הריהו] תופס דבר עבור בעל חוב אחד, במקום שהחייב הזה חב [חייב] גם לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב [שחייב] לאחריםלא קנה. שאילו היה בעל החוב עצמו תופס כדי חובו — יש לו קניין בדבר, אבל אחר שאינו שליח המלוה, אינו יכול לעשות פעולה שהיא אמנם זכות לאחד, אבל חובה עבור אחרים. וכיון שמציאה הכל זכאים בה — אין אחד יכול לקפח את זכותם של כל האחרים עבור מי שלא שלחו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: מציאת פועל — שייכת לעצמו ולא לבעל הבית שהוא עובד עבורו באותו זמן.

במה דברים אמוריםבזמן שאמר לו בעל הבית לעשות מלאכה מסויימת, וכגון שאמר לו "נכש עמי היום", או שאמר לו "עדור עמי היום", ואז מציאת פועל לעצמו, כיון שפירט לו את מהות המלאכה שהוא מצפה ממנו לעשות עבורו, ואין בכלל אלו זכייה עבורו במציאה. אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" בלא לפרט את מהות המלאכה — מציאתו של בעל הבית הוא, שהרי אף זה בתוך המלאכה הכללית שעושה. ומכל מקום למדנו מכאן שיכול אדם (פועל) לזכות במציאה לאחר (לבעל הבית)!

אמר ליה [לו] רב נחמן: מכאן אין להקשות, כי שאני [שונה] פועל שידו כיד בעל הבית הוא, שכיון שהוא עובד בשכירות עבור בעל הבית הרי בתוך זמן העבודה הוא נחשב כשליחו של בעל הבית.

ומקשים, והאמר [והרי אמר] רב: פועל יכול לחזור בו מהתחייבותו לעבוד אפילו בחצי היום, והרי שאף תוך כדי עבודה אינו נחשב כידו של בעל הבית! אמר

ליה [לו]: כל כמה (כל עוד) שלא הדר ביה [חזר בו] מהיותו פועל, ידו כיד בעל הבית הוא. כי הדר ביה [כאשר חוזר הוא בו] טעמא אחרינא [מטעם אחר] הוא, לא משום שאין לו כל קשר התחייבות לבעל הבית, אלא משום דכתיב [שנאמר] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה), ומדייקים: "עבדי הם"ולא עבדים לעבדים. שאין תוקף לחוזה שאדם מישראל נעשה בו משועבד כעבד ואינו יכול להתירו, ולכן יכול הוא לחזור בו מתי שרוצה. אבל לגבי דיני שליחות כל עוד הוא פועל הרי הוא כשליח בעל הבית.

שיטה אחרת אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המגביה מציאה לחבירוקנה חבירו. ואם תאמר משנתינו שלכאורה נשמע ממנה אחרת — שם מדובר באופן שאמר הרוכב "תנה לי", ולא אמר "זכה לי", שכיון שאמר "תן לי" לא זכה אלא כאשר מגיעה המציאה לידו, אבל אם אמר לו "זכה לי" — זכה לו מיד כשהרים אותה.

א משנה ראה אדם את המציאה ונפל עליה, שהתכוון לזכות בה, אלא שלא עשה בה דרך מדרכי הקנין ובא אחר והחזיק בהזה שהחזיק בה זכה בה, לפי שהוא קנה אותה כדינה.

א גמרא אמר ריש לקיש משום (בשם) אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. ששטח של ארבע אמות מסביב לו נחשב כעין חצר שלו וכל דבר הפקר הנמצא שם נקנה לו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]תקינו רבנן [התקינו חכמים] שלא אתי לאנצויי [יבואו אנשים להתקוטט] על כך. אמר אביי: מותיב [מקשה] היה על כך ר' חייא בר יוסף מדין פיאה. אמר רבא: מותיב [מקשה] היה על כך ר' יעקב בר אידי מדיני נזיקין.

ומפרטים, אמר אביי: מותיב [מקשה] היה על כך ר' חייא בר יוסף מדין פיאה, ששנינו: נטל אדם מקצת פיאה וזרק על השאר על מנת לקנות בכך את שאר הפאה — אין לו בה כלום. וכן אם נפל לו עליה, על הפיאה, או פרס טליתו עליהמעבירים אותו הימנה (ממנה) כיון שלא קנה בדרך מדרכי הקנין. וכן בעומר השכחה אינו זוכה באופן זה.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, אם כן נקנו ליה [שיקנו לו] ארבע אמות דידיה [שלו] והרי כאן רואים שלא קנה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שלא אמר "אקני" [אקנה] על ידי כך, אלא עשה מעשה בלי לגלות את כוונתו.

ושואלים: ואי תקון רבנן [ואם היו מתקנים חכמים] שארבע אמות קונות כי [כאשר] לא אמר מאי הוי [מה היה]? הלא צריך היה לקנות לפי תקנת חכמים אף בלא שיביע דעתו שזה רצונו!

ומשיבים: כאן הדבר שונה כי כיון שנפל עליה ולא הסתפק באמירה, בכך גלי דעתיה [גילה את דעתו] שבנפילה ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות] ובארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות], וכיון שויתר על כוח הקניה מצד התקנה, ואילו הנפילה עצמה אינה מקנה לו זכות כלשהי — על כן אין לו קנין כלל.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר