סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

חצר איתרבאי [התרבתה] משום יד ואולם היא לא גרעה [גרועה, פחותה] מדין שליחות. וכך יש לחלק: גבי [אצל] גט שחוב הוא לה, שקבלת הגט היא לחובתה של האשה הרי כלל הוא: אין חבין לאדם אלא בפניו, ולכן החצר אינה יכולה לקנות לה גט שלא בפניה. ואולם גבי [אצל] מתנה שזכות הוא לו לאדם המקבל אותה — זכין לאדם שלא בפניו, ולכן זוכה לו חצרו אף שלא מדעתו.

א כיון שהוזכרה דרך אגב הלכה זו, דנים בה גופא [לגופה]. שנינו במשנה שאם ראה אותן רצים אחר המציאה ואמר "זכתה לי שדי בה" — זכתה לו. ועל כך אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, ואם לא — אינו קונה. בעי [שאל] ר' ירמיה: במתנה בכגון זו היאך [איך] יהיה הדין? קבלה מיניה [ממנו] ר' אבא בר כהנא שבמתנה הדין כן אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.

בעי [שאל] רבא ממה ששנינו: זרק ארנקי (ארנק) בפתח זה של בית ויצא בפתח אחר מהו הדין? האם נקנה הארנק לבעל הבית תוך כדי מעופו? והשאלה היא: דבר המצוי באויר (חלל) שאין סופו לנוח, האם כמונח דמי [הוא נחשב], או לא?

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא לרבא: לאו היינו מתניתין [וכי אין זו משנתנו] ששנינו בה: ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' ואמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, ובעי [ושאל] ר' ירמיה: במתנה היאך [איך] וקבלה מיניה [ממנו],רבי אבא בר כהנא הגיע למסקנה כי במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. הרי שדבר העובר בתחומו של אדם, גם אם אינו נשאר שם, דינו כשלו! אמר ליה [לו]: מתגלגל קאמרת

[אתה אומר]? שאני [שונה] מתגלגל שכמונח דמי [הוא נחשב], שהרי בכל רגע של גלגול הוא מונח במקום, אלא שהוא זז ממקום למקום בשטח, מה שאין כן בדבר שנזרק בחלל הבית ואינו נשאר מונח שם כלל, ואם כן אין לפטור משם את הבעיה.

ב משנה מציאת בנו ובתו הקטנים של אדם, או מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, או מציאת אשתוהרי אלו שלו. ואילו מציאת בנו ובתו הגדולים, וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים, או מציאת אשתו שגירשה, אף על פי שלא נתן לה עדיין את פרעון הכתובה כפי שהתחייב — הרי אלו שלהן.

ב גמרא אמר שמואל: מפני מה אמרו שמציאת קטן לאביו — משום שהקטן אינו מתכוון לקנות לעצמו, אלא בשעה שמוצאה הריהו מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו.

ושואלים: למימרא דסבר [האם נאמר שסבור] שמואל כי קטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה מדאורייתא [לעצמו מן התורה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לקצור את שדהו — ילקט בנו אחריו, שיכול בנו של הפועל ללקט שיבלים כשאר עניים הזוכים בלקט בשדה. שכר את הפועל למחצה, לשליש או לרביע (רבע), שאינו שכיר יום, אלא הוא אריס בשדה ומקבל חלק מן היבול — לא ילקט בנו אחריו, כיון שהוא נחשב בעצמו כבעל שדה ובנו הוא כבן בעל הבית, ולפיכך אינו רשאי ללקוט. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו. ואמר שמואל: הלכה כר' יוסי.

ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה] כי קטן אית ליה [יש לו] זכייה לנפשיה [לעצמו] אפשר להבין את שיטת שמואל שכן כי קא [כאשר הוא] מלקטלנפשיה קא [לעצמו הוא] מלקט וזוכה בו, שהרי הקטן הזה עצמו אין לו רכוש, ודינו כעני ומותר לו ללקט, ואבוה מיניה קא זכי [ואביו שאחר כך מקבל ממנו הוא זוכה], שהקטן נותן לו במתנה מה שלקט. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שקטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה [לעצמו], אם כן כי קא [כאשר הוא] מלקטלאביו קא [הוא] שמלקט, אבוה [ואביו] הלא עשיר הוא, שכיון שיש לו חלק בשדה יצא מכלל העניים הזכאים בלקט, ואם כן אמאי [מדוע] אשתו ובנו מלקט אחריו?

ומשיבים: אכן, שמואל עצמו סבור שקטן זוכה לעצמו, אלא בהסברו למשנתנו שמואל טעמא [את הטעם] של התנא דידן קאמר [שלנו אמר], וליה לא סבירא ליה אולם הוא עצמו אינו סבור כן].

ושואלים: וסבר כי סבור] ר' יוסי שקטן אית ליה [יש לו] זכייה מדאורייתא [מן התורה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מציאת חרש, שוטה וקטן יש בהן משום גזל אם לוקחים אותה מהם מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר: לא מפני דרכי שלום לבד אסור, אלא גזל גמור הוא.

ואמר רב חסדא: ר' יוסי התכוון לומר שהוא גזל גמור מדבריהן, מדברי חכמים, שחכמים הם שקבעו שמציאתו של אלו תיחשב כשלהם, והלוקח מהם דינו כגזלן. ומעירים: נפקא מינה [יוצא מזה הבדל] אם הוא משום דרכי שלום או גזל גמור מדבריהם לענין להוציאה בדיינין, שאם הוא גזל גמור (אפילו מדברי חכמים) אפשר לתבוע את הגזלן לדין ולקבל ממנו את המציאה. על כל פנים מכאן לומדים שגם ר' יוסי אינו סבור שקטן זוכה בעצמו מדין התורה.

אלא אמר אביי יש לדחות את מה שהסברנו בדין הבן המלקט והטעם שהבן יכול ללקט הוא משום שעשאוה, החשיבו את השדה כמי שהלכו בה נמושות, כמו שדה שכבר עברו בו אחרוני המלקטים, שבשדה כזה אפילו עשירים מותר להם לקחת מן הלקט משום שהעניים כבר התייאשו מהנותר. ואף כאן, העניים גופייהו [עצמם] מסחי דעתייהו [מסיחים דעתם] מללקוט בשדה זה. שכן סברי [סבורים הם]: בריה דהיאך מלקטי ליה [בניו של זה מלקטים לו], וכיון ששאר העניים מבינים שאין להם מה ללקוט שם, לכן יכול הבן ללקט.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: אם כן, הרי מפני שיודעים שבניו של אדם נמצאים שם נמנעים שאר העניים מלקחת את חלקם הראוי להם, וכי מותר לאדם להרביץ (להושיב) ארי (אריה) בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו? שהרי גם כאן, כאשר מביא הפועל את בניו מסתלקים שאר העניים ואולם אינם עושים כך לפי הדין ואין להתיר לכתחילה לעשות זאת!

אלא אמר רבא: יש לדחות טעם זה, ולומר

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר