סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

פירוש שטיינזלץ

אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרותהרי זה יחזיר למי שהשטרות נכתבו עבורו, הכי נמי דניחא ליה [כאן גם כן תאמר שנוח לו] ללוה לאהדורי ליה [להחזיר לו] למלוה?

אלא ודאי אין הדבר תלוי בכך. וחזר בו, ואמר רבא: סימנין דאורייתא [מן התורה הם], דכתיב [שנאמר]: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" (דברים כב, ב), וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא דרשהו (בדוק אותו) אם רמאי הוא או אינו רמאי. לאו [וכי לא] בסימנין? וסיכם שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א אמר רבא: אם תמצי [תרצה] לומר סימנין דאורייתא [מן התורה]. לפני שניגשים לבירור דברי רבא תוהים על שימוש הלשון שלו, מדוע אומר הוא אם תמצי לומר?! הא פשיט ליה [הרי כבר פתר אותה] את הבעיה, והחליט כי סימנין דאורייתא [מן התורה]! ומשיבים: משום דאיכא למימר כדשנינן [שאפשר היה לומר ולפרש שם כפי שתירצנו], ואף שהתירוצים הללו אינם נראים לרבא כשלעצמם, מכל מקום אינו בא לדון כעת בענין, ודבריו נכונים אפילו לפי השיטה שסימנים הם מדברי סופרים בלבד.

אם היו סימנין וסימנין, כלומר, שני אנשים שנתנו סימנים שווים — יניח את החפץ ולא יתננו לא לזה ולא לזה. היו סימנין ועדיםינתן לבעל העדים, שעדות עדים שהחפץ שייך לאדם מסויים לכל הדעות עדיפה מסתם סימנים. סימנין וסימנין ועד אחד מסייע לאחד מהם — עד אחד כמאן דליתיה דמי [כמי שאיננו נחשב], שהרי מעד אחד אין מביאים ראיה בהלכה, ואם כן תלוי הדבר בסימנים, ויניח.

עדי אריגה ועדי נפילה, שהיו עדים המעידים שהבגד נארג עבור אדם מסויים, ועדים אחרים מעידים שהבגד נפל מאחר — תנתן לזה שיש לו עדי נפילה, דאמרינן [שאומרים אנו] זבוני זבנה [מכר אותה] האיש שארגה, ומאיניש אחרינא נפל [ומאדם אחר נפלה].

אחד שנתן כסימן את מדת ארכו של בגד ואחד נתן את מדת רחבותנתן לזה שנתן מדת ארכו, שמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי [יכול הוא לשער כאשר מתכסה בה בעליה של הגלימה ועומד], ואילו מדת ארכו לא משתער לה [אי אפשר לשער כך], ולכן הוא סימן מובהק יותר.

אחד נתן כסימן מדת ארכו ומדת רחבו ואחר אומר מדת גמיו, שיודע רק את סכום האורך והרוחב יחד אבל אינו יכול לפרט — ינתן למי שנתן מדת ארכו ורחבו.

אחד נתן מדת ארכו ומדת רחבו ואחר נתן מדת משקלותיוינתן למדת משקלותיו, שדבר זה קשה לנחש, ומן הסתם רק בעל הבגד יודע את משקלו.

ואם היה הדבר בגט שאבד, ולא ברור אם נפל מן הבעל לפני הגירושין או מן האשה אחר כך, הוא הבעל, אומר את סימני הגט והיא אומרת את סימני הגטינתן הגט לה. ושואלים: במאי [במה], באיזה סימנים מדובר? אילימא [אם תאמר] שנתנה סימנים במדת ארכו ורחבו — אין זה סימן מוכיח, דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה [שמא בתוך הזמן שהחזיק הבעל אותו, את הגט ראתה אותו] ועדיין לא מסרו הבעל, ואיבד את הגט קודם מסירה. אלא מה הסימן? — שאומרת נקב יש בו בגט בצד אות פלוני, שבודאי לא היתה האשה יודעת זאת אם לא היה הגט בידה.

וכן, הוא אומר סימני החוט שקשור בו הגט, והיא אומרת סמני החוטינתן הגט לה. ושואלים: במאי [במה]? אילימא בחיורא ובסומקא [אם תאמר סימן כגון חוט לבן או חוט אדום], ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה [ושמא בתוד הזמן שהחזיק אותו ראתה אותו]? אלא שנותנת סימן במדת ארכו של החוט.

הוא אומר הגט היה מונח בחפיסה והיא אומרת בחפיסהינתן לו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מידע ידעה [יודעת היא] שכל מה דאית ליה [שיש לו] בחפיסה הוא דמנח ליה [שמניח אותו] ולכן מנחשת ששם היה.

ב משנה ועד מתי חייב להכריז על האבידה? — עד כדי שידעו בו שכניו, אלו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מכריז שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון עוד שבעה ימים, כדי הזמן שילך האיש לביתו שלשה ימים לבדוק שאכן החפץ אבד ממנו, ויחזור שלשה ימים לירושלים, ויכריז יום אחד שאבד חפץ, ובאותו הזמן יוכל למצוא גם את המוצא.

ג גמרא שנינו במשנה כדי שידעו בו שכניו. בתוספתא תנא [שנה]: שכני אבידה. ושואלים: מאי [מה פירוש] שכני אבידה? אילימא [אם תאמר] שכינים של בעל האבידה? אולם אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה [אם הוא יודע מי הוא בעל האבידה שילך ויחזיר לו], ולמה לו להכריז? אלא הכוונה היא שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

ד שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: שלוש רגלים ועוד אחרי הרגל שבעה ימים שיוכל ללכת שלושה ימים לביתו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בשלשה במרחשון שואלין (מבקשים) בתפילה את הגשמים, שאז מתחילה העונה שראוי להתפלל בה על הגשם. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, שהוא חמישה עשר יום אחר החג (חג הסוכות), כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל שעלה לרגל עד נהר פרת שהוא גבול ארץ ישראל. נמצא שלהגיע עד קצה גבול ארץ ישראל לוקח חמישה עשר יום ולא שלושה!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה]; כאןבמקדש הראשון, כאןבמקדש השני. כיצד?

במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא [כשהיו ישראל מרובים מאד] דכתיב בהו [שנאמר בהם] "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב" (מלכים א' ד, כ) — בעינן כולי האי [צריכים אנו זמן רב כל כך] משום שהיישוב היהודי היה מתפשט רחוק מאוד, במקדש שני שלא נפישי ישראל טובא [היו מרובים ישראל הרבה], דכתיב בהו [שנאמר בהם] בשעת העליה בימי כורש "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עזרא ב, סה) — לא בעינן כולי האי [אין אנו צריכים כל כך הרבה] ובשלושה ימים מגיע לכל מקום.

אמר ליה [לו] אביי: והא כתיב [והרי נאמר] בעליה של ימי בית שני "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם" (שם ע), וכיוון שישבו בעריהם שהיו להם כאחוזת האבות משמע שהיו מפוזרים בכל מקומות ישובים הקודמים,

וכיון דהכי [שכך] הואאפכא מסתברא [ההיפך מסתבר]: במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא [שהיו ישראל מרובים הרבה], דמצוות עלמא [שהאנשים בצוותא], ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא [ומוצאים שיירות ההולכות בין ביום ובין בלילה] ששטח הארץ כולו מיושב — לא בעינן כולי האי [אין אנו צריכים כל כך הרבה] זמן, וסגי בתלתא יומא [ודי בשלושה ימים] כדי להגיע עד קצה הגבול. ואילו במקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא [שאין ישראל מרובים], ולא מצוות עלמא [ואין האנשים בצוותא], ולא משתכחי שיירתא דאזלי [מצויות שיירות שהולכות] בין ביממא [היום] ובין בליליא [בלילה]בעינן כולי האי [צריכים אנו כל כך הרבה] כלומר, חמישה עשר יום.

רבא אמר מעיקרו של דבר אין כאן סתירה: לא שנא [אינו שונה] במקדש הראשון ולא שנא [ואינו שונה] במקדש שני, אין שינוי בהלכה, אלא אין הדברים דומים זה לזה; כי לא הטריחו רבנן [חכמים] באבדה יותר מדאי, שלא הטריחו חכמים את המוצא שיחכה זמן רב כל כך עד שיוכל כל אדם ואדם לחזור, גם אם הוא רחוק ביותר.

מתוך הדברים שאמרנו אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] כי [כאשר] מכריז המוצא מה מצא, אינו אומר סתם אבידה מצאתי, אלא "מצאתי גלימא" במפורש הוא מכריז. דאי סלקא דעתך "אבידתא" [אם עולה על דעתך לומר ש"אבידה" בלבד] הוא מכריז, בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה [צריכים להוסיף לו למאבד עוד יום כדי לחפש בכליו] ולראות אם איבד דבר מה, ומה הדבר שאיבד. אלא שמע מינה [למד מכאן]: כי גלימא מכריז, ויכול אדם לגלות מיד אם איבד או לא איבד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ואילו רבא אמר: מכאן אין הוכחה, אפילו תימא [תאמר] כי "אבידתא" ["אבידה"] הוא מכריז, לא הטריחו רבנן [חכמים] באבידה יותר מדאי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כשמכריז ברגל הראשון, אומר: רגל ראשון הוא זה שאני מכריז בו. כשמכריז ברגל שני אומר: רגל שני אני מכריז, כשמכריז ברגל שלישי אומר סתם, ואינו אומר איזה רגל הוא.

ושואלים: ואמאי [ומדוע]? לימא [שיאמר] רגל שלישי! ומשיבים: שלא אתי לאחלופי [יבוא להתחלף] בשני, שמא לא ישמע המאבד את קול הכרוז כראוי, ויחשוב שהוא מכריז "שני", ויסבור שיש בידו עוד רגל אחד, ואחר כך יתברר שהמוצא אינו חוזר עוד. ושואלים: אם כך שיש אפשרות לטעות — שמיעה כזו ברגל שני נמי [גם כן],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר