וכן אמר רבה: השביחו לאמצע. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] במקרה שהיו האחים יחד, הגדולים גבי (את) הקטנים ידעי וקא מחלי [ידעו שהם מצויים ומחלו] מראש על טרחתם למען אחיהם הקטנים, הכא מי ידע דליחיל [כאן האם ידע האח הגדול שקיים אח צעיר שימחול לו על טרחתו].

מסופר: אגלגל מלתא ומטא לקמיה [התגלגל הדבר ובא לפני] ר' אמי. אמר להו [להם] למוסרי הלכה זו: הלא גדולה מזו, כלומר, חידוש גדול מזה אמרו: שקרובים המטפלים בנכסי שבוים שמין להם כאריס, ואם כן אף כשטיפל בנכסים שלא היו שלו כלל נותנים לו שכר עבודתו, השתא דידיה לא יהבינן ליה [ועכשיו את שלו שכר עבודתו שעבד בדבר שהוא שלו לא ניתן לו]? ולפיכך מגיע למרי בר איסק שכר על מה שהוציא עבור הנכסים.

אהדרוה הא לקמיה [החזיר את ההערה הזו לפני] רב חסדא. אמר להו: מי דמי [אמר להם: האם דומה] הדבר? התם ברשות נחית, הכא לאו ברשות נחית [שם ברשות חכמים ירד לנכסי השבוי, כאן לא ברשות ירד לנכסי אחיו]. ועוד: הלא קטן הוא (היה) האח בשעה שירש מרי בר איסק את הנכסים, וכלל הוא שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ונמצא כי שלא כדין עשה.

אהדרוה לקמיה דר' אמי [החזירו את התשובה הזו לפני ר' אמי], אמר להו [להם]: לא סיימוה קמי דקטן הוא [לא סיימו לספר לי שקטן היה] ואם כן הוא צדק רב חסדא.

א משנה המפקיד פירות אצל חבירו והחבר מחזיר פירות אחרים כנגדם, הרי זה יוציא לו מהדברים שהוא מחזיר חסרונות של פחת. שהפירות פוחתים מסיבות שונות עם הזמן, וצריך להחזיר לו רק כשיעור המגיע למפקיד. והפחת היחסי אותו הוא מוציא מן הפירות הוא לפי חשבון זה: לחטים ולאורז מוריד תשעה חצאי קבין לכל כור, לשעורין ולדוחן יוריד תשעה קבין לכור, לכוסמין ולזרע פשתן — שלש סאין לכור, הכל לפי המדה, כלומר, בהתאם ליחס זה מוסיף ומפחית מן הפחת, והכל לפי הזמן ששהו הדברים, שחסרון זה הוא לשנה אחת, ואם שהה פחות או יותר מוריד לפי החשבון.

אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין המכרסמים בתבואה, מה היתה הכמות? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא! אלא, אינו יוציא (מוציא) לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד ולא יותר, שהרי אין העכברים אוכלים יותר מכמות זו, גם אם היו שם תבואות מרובות. ר' יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה שהפקיד אצלו אינו מוציא לו חסרונות כלל, מפני שמותירות (מוסיפות) מסיבות שונות, ולכן כשמחזיר לו לפי מה שנתן נכלל הפחת בחשבון.

ב גמרא ושואלים: וכי פחת של אורז הוא מעט כל כך? הלא אורז טובא [הרבה יותר] הוא חסר במשך הזמן! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: באורז קלוף שנו, שפחתו מועט יותר. שנינו במשנה: לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור. אמר ר' יוחנן אמר ר' חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו, שהוא שפוחת הרבה כל כך. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף — מוריד לפי חשבון של שלשה סאין לכור.

עוד שנינו במשנה: הכל לפי המדה ולפי הזמן. תנא [שנה] החכם בתוספתא: כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה.

אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להם לעכברים, תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו חכמים לר' יוחנן: לא רק עכברים אוכלים, אלא הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן, ולכן על כל כמות יש מסיבות שונות פחת.

תנא [שנה החכם] במה דברים אמורים שמוציא לו חסרונות לפי שיעור זה — שעירבן את הפירות שלקח מחבירו עם פירותיו, ואינו יודע מה שלו ומה של חבירו. אבל אם יחד לו קרן זוית לפירות של חבירו, אומר לו: הרי שלך לפניך ואינו צריך לחשב אם פחת יותר או פחות.

ושואלים: וכי [וכאשר] עירבן עם פירותיו מאי הוי [מה יהיה], מדוע צריך לעשות חשבון? ליחזי לדידיה [שיראה את שלו] כמה הויין [הן] ויחשב כמה חסרו במשך הזמן, ולפי אותו חסרון יתן גם לחבירו! ומשיבים: כאן מדובר במסתפק מהם, שבינתיים היה בעל הבית גם אוכל מפירותיו ולכן אינו יכול לחשב.

ושואלים: וליחזי [ושיראה] כמה אסתפק [הסתפק], כמה אכל במשך הזמן, ויצרף ויעשה את החישוב! ומשיבים: דלא ידעי [שאין יודעים] כמה אסתפק [לקח] ולכן יש להחזיר לפי אומדן.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות. ושואלים: כמה היא מדה מרובה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עשרה כורין. תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: כמה מדה מרובה — עשרה כורין.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: במה דברים אמורים — שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, כלומר באותה מדה שמודדים בגורן. אבל כאשר מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו — אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות, שהמדה שבגורן היתה גדולה קצת יותר מן המדה הרגילה.

אמר ליה [לו] וכי בשופטני עסקינן [בשוטים עוסקים אנו], דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא [שנותנים במדה גדולה ונוטלים במדה קטנה]? ברור שאם נתן לו בגורן ומדד במדת הגורן, אף כשלוקח יקח במדת הגורן ולא לפי מדות אחרות! דלמא [שמא] לא הסברת את הברייתא כיאות ובימות הגורן קאמרת [אמרת]. וכך יש להבין: במה דברים אמורים — שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, כלומר באותם זמנים. אבל כאשר מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים — אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות, משום שהזרעים סופגים לחות במשך הזמן ונפחם גדל, וכשמחזיר לו לפי אותה מדת נפח כבר נכלל הפחת בכך.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אם כן שהנפח גדל בימות הגשמים לפקע כדא [שיפקע הכד] שבו שמים תבואה בגלל ההתנפחות הזו! ומספרים: אכן הוה עובדא [היה מעשה] ואכן פקע כדא [הכד]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] יש טעם אחר, משום איצצא [הדוחק], כלומר, כשהיו הזרעים בגורן היו בשל הכמות הגדולה מרווחים יותר ואחר כך כשנותנו במקום צר נדחקו הזרעים, ומשום כך נותן במדה קטנה יותר.

ד משנה וכשמחזיר משקים שהופקדו אצלו יוציא (יוריד) לו שתות ליין שבשל בליעת הקנקנים והאידוי פוחת מהם כדי שתות. ר' יהודה אומר: יוריד חומש. יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה, לפי חשבון חסרונן: לוג ומחצה של שמרים ששוקעים במשך הזמן לתחתית הקנקן, ולוג ומחצה בלע שנבלע השמן בדפנות הקנקן. אם היה זה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, שהרי כבר סיננו את השמן משמריו קודם לכן, אם היו קנקנים ישנים שכבר בלעו כל צרכם — אינו יוציא לו בלע. ר' יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה הקונה מקבל עליו שיפחית לו לוג ומחצה שמרים למאה, שזהו השעור המקובל של שמרים.

ה גמרא ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקים] חכמים ור' יהודה בהלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה לפי מקומו וחכם זה לפי מקומו]. באתריה דמר [במקומו של חכם זה, של תנא קמא] חפו בקירא ולא מייץ טפי [מחפים את הקנקנים בשעוה ואינה סופגת הרבה], באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי [במקומו של חכם זה, ר' יהודה, מצפים את הכדים בזפת והיא בולעת הרבה]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] משום גרגישתא [משום טיב האדמה] שממנה עושים את הכדים, הא מייצא טפי והא לא מייצא טפי [זו סופגת הרבה וזו אינה סופגת הרבה].

מסופר: באתריה [במקומו] של רב יהודה רמו [היו מכניסים] ארבעים ותמני כוזי בדנא [ושמונה ספלים בתוך חבית], שזה היה שעור גודלן של החביות שם. אזיל דנא בשיתא זוזי [היה הולך, עולה, מחיר החבית שישה דינרים], והיה פריס [מחלקם] רב יהודה ומוכרם כחנווני שיתא שיתא בזוזא [שישה שישה ספלים בזוז],