וחוזר ואומר: הרי הן הפירות הללו שהם עכשיו שלך מחוללין על מעות שיש לי בבית. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאין בידו מעות, הא [הרי] אם יש בידו מעות — ליקני להו לאידך [שיקנה אותם לאחר, לחבירו את המעות הללו במשיכה ופריק [ויפדה] דהכי [שכך] עדיף, דהוה ליה נכרי [שהרי הוא זר] ואינו צריך להוסיף חומש, וכך נראה הדבר פחות כהערמה על המעשר.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמטבע נקנה בחליפין הרי יכול להעביר לו את הכספים בדרך זו: ניקנו ליה [שיקנו לו] את המעות להיאך [לההוא, לחבירו] אגב סודר, שהרי יכול לעשות קנין חליפין עם החבר על ידי סודר, ויקנו את המעות לחבר, ולפרוק [ויפדה]! ומשיבים: מדובר באופן דלית ליה [שאין לו] סודר. ושואלים: ונקנינהו נהליה [ושיקנה אותם, את המעות לו] אגב קרקע! ומשיבים: דלית ליה [שאין לו] קרקע.

ומקשים: והא [והרי] עומד בגורן קתני [שנה]! ודוחים: מדובר באופן שעומד בגורן שאינו שלו. על סדרת תירוצים זו מקשים: ואיכפל [וכי יתאמץ] התנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה [להשמיענו לשנות לנו מקרה באדם ערום שאין לו] ולא כלום? כלומר, אין זה מסתבר לפרש את הברייתא שתהא רק במקרה יוצא דופן כגון זה, ומן הסתם אין הסבר זה אמיתי. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין מטבע נקנה בחליפין. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומספרים: ואף רב פפא הדר ביה [חזר בו] מדעתו לגבי קנין מטבע בחליפין. כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי [היו לו שנים עשר אלף דינרים בהלוואה בבית חוזאי], אקנינהו [הקנה אותם] לשליחו רב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה [סף הבית שלו] כדי שהשליח יוכל לשאת ולתת ולתבוע את הכספים לעצמו, שאם יהא שליח בלבד יצטרך להתיעץ במשלח, ולמעשה יתכן שלא יצליח בשליחותו. משמע שאף הוא סבר שאין אפשרות להקנות לו את הכספים בחליפין. ומספרים, כי אתא [כאשר בא, חזר] רב שמואל בר אחא עם הכסף שמח כל כך רב פפא עד שנפק לאפיה [יצא לפניו, הלך לקראתו] עד המקום תווך לקבל את פניו.

וכן אמר עולא: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רב אסי: אין מטבע נעשה חליפין, וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.

איתיביה [הקשה לו] רב אבא לעולא ממה ששנינו: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו שכר שחייב להם כשהיה בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בשוה דינר מעות קטנות יותר ואפרנסם (ואשלם להם) ואני אעלה לך (אשלם לך) אחר כך יפה (שווה) דינר וטריסית (מטבע קטנה) ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות בבית באותה שעה — מותר. לפי שאין זו קרויה הלוואה וממילא אין התוספת נחשבת כריבית, ואם לאו [לא] — הלוואה היא זו, ואסור משום ריבית. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין מטבע נעשה חליפין, אם כן אינך יכול לומר שנעשו פה רק חליפין של מטבעות עם השולחני אלא הויא ליה [הרי זו] הלואה, ואסור! אשתיק [שתק] עולא.

אמר רב אבא לעולא, בנסיון לתרץ את הקושיה: דלמא אידי ואידי [שמא זה וזה], הכספים שהיו בביתו והכספים שלקח בפרוטטות, שהן פרוטות קטנות מאד שנו דליכא עלייהו טבעא [שאין עליהן טביעה], ואידי ואידי פירא הוו [ואלה ואלה פירות הן] ומשום הכי [כך] נקנו בחליפין. אמר לו עולא: אין [כן] זו באמת הכוונה, דיקא נמי [מדוייק גם כן] תירוץ זה מסגנון הדברים דקתני [ששנה] יפה דינר וטריסית ולא קתני [ולא שנה] דינר יפה וטריסית. משמע שאין מדובר במטבעות ממש, אלא בשוויים של מטבעות. מסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

רב אשי אמר: לעולם יכול אתה לומר שאין כאן ענין של חליפין אלא בדמים. ומדובר כאן בפרוטטות, ואת הקושיה יש לתרץ כך: כיון דאית ליה [שיש לו] כסף בביתו נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאין זו קרויה הלוואה, ומשום כך אין כאן חשש ריבית.

ומציעים עוד פתרון לבעיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה — נתחייב זה הצד האחר בחליפין. ומעתה נברר את משמעות הדברים: כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו [מה הוא] הדבר הזה הנעשה מחיר עבור דברים אחרים, בוודאי הכוונה — מטבע, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי מטבע נעשה חליפין!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: